מילים

זהו פוסט שנכתב מזמן. אלא שהוא רלוונטי לגביי תמיד

מאז שהייתי קטנה, אי שם בבית הילדים בקיבוץ, במקום שבו פשטות הייתה מהות, הן היו החברות הטובות ביותר שלי. המילים. הייתי מכורה לספרי שירה, מכורה לשירים בכלל, מתעקשת להבין את המשמעות שמבעד ללחנים, מתרגמת בכפייתיות עם מילון הכיס הישן את שירי האהבה הגדולים של שנות השמונים, מושמעים מטייפ קסטות קטן, בחדר נעורים נטול מבוגרים, נאחזת בספרי השירה של ורד מוסינזון כאילו היו התנ”ך בהתגלמותו, מחליפה רומנים דביקים בקביעות אצל בתיה הספרנית, שוקעת בעולמם הדמיוני של המילים, מפליגה עמן בחלומות, יודעת שיש עולם גדול בחוץ שמחכה לי.

מילים. מאז ועד היום (עברו כבר למעלה מ 25 שנה), הן סוערות בי כגלים המבקשים להתנפץ בקול גדול, שוצפים, מלאי קצף לבן, על קירות מזח ענקיים בערי נמל רדופות נאהבים.

מילים. הן רוחשות בי כגחלת שרוצה לבעור ולהתפרץ ולגדול ולהפוך לאש גדולה ועזה.

מילים. הן מחביאות בתוכן סודות אבודים. אפלים. מכאיבים. מבקשות להן מקלט מהסתבכותן.

מילים. כמה עוצמה, כאב, טירוף, תשוקה, רוגע, געגועים, אהבה יש בהן.

מילים. הן עוזרות להיאחז כשאני רוצה לשמוט. להישאר כשאני רוצה לברוח. לוותר כשאני לא.

מילים. הן רפואה למכאובי הלב, למסתרי הכאב.

מילים. יפות. משובצות באבני חן, בהגיגי שטות, מהפנטות, מרוממות רוח, עושות כשפים.

כשאני עצובה אני כותבת, מאושרת כותבת, מבולבלת כותבת, כואבת כותבת, אוהבת כותבת… מודה לו לאלוהים שלי הפרטי, האישי, השומר ומראה הדרך שנתן בי את מתנת האותיות, המצטרפות להן במחול מדויק ותזזיתי, הופכות למילים, מוציאות ממני את שנכלא.

מילים למגרה. והיא מכילה הכול.

בשנים האחרונות, בהן השגרה כה דחוסה, מכתיבה לי את חיי הסואנים, גדושים, מלאים, יש לי פחות זמן אליהן. למילים. אך הכמיהה, הניצוץ, הזיק יבערו בי לעולם.

לעיתים, גונבת לי רגעים קטנים של שקט פנימי, מקשיבה למוסיקה ולמילים, ברכב בווליום שמאיים להכניס את המילים ומשמעותן העזה, הזועקת אל תוך קרביי מרוב שחזק הוא, בלילות כשאנשים חכמים ומצוינים מעלים בלוג שנון ומרומם רוח וברקע המחשב שלי משמיע בבחירה אישית את מיטב הלחנים, בתקופות בהן ספר טוב גורם לי להיאחז בו בכל דקה פנויה, שואב אותי אל שמחתו, כאביו, תשוקתו.

מזה חודש שלם לא היה לי רגע פנוי לא לכתוב, לא לקרוא, לא להקשיב. עבודה, בית וחוזר חלילה. ימים, לילות, סופי שבוע. בעיקר עבודה, מעט מאוד בית. חודש ימים הייתי באילת. טסה, נוחתת, עובדת.

ביום שישי שעבר הפליאה חברתי הטובה והאהובה להביא לי מתנת יום הולדת, ספר – “מעשה בטבעת” של אילן שיינפלד. צללתי אליו בטיסה לאילת. 30 דקות. קצר. נשאבתי. מאז, ראשי מבקש רק לחזור אל המילים. זהו ספר מלא בכול. אני רק מחכה לכל דקה פנויה בכדי לחזור ולצלול לתוכו, מאפשרת לו לשאוב אותי לעולמו הפורה, כתוב ברהיטות, מדלג בחכמה בין עולמות הדמיון למציאות, כשפים ותפילות, אהבות גדולות לצד אכזבות גדולות עוד יותר. רוצו לקרוא אותו, תנו למילים לעשות בכם פלאים, למלא חללים שהתרוקנו, להבריא פצעים שנפתחו, להשכיח מכאובי יום יום ולטעת בכם תקווה אם זה הזמן והמקום.

מילים ביכולתן לרפא. יש בהן כוח עצום ונשגב. בלתי נראה. למילים יש נשמה. תנו להן להפליא בכם. לא תצטערו על כך לעולם.

באהבה,

אני