פוסט מ 2012
בוקר. אני מתעוררת עם מועקה, הרי הבוקר סבתא באה לקחת אותה, זו פעם ראשונה שהיא תיסע לבקר במחוזות ילדותי לבדה, מבלי שאהיה שם לצידה.
ילדתי שלי הקטנה, טוב נו אני מודה שהיא כבר לא כזו קטנה, הילדה תיכף בת 8 ובכל זאת, קשה לי עם זה שהיא נוסעת לבדה לבקר אצל סבתא בקיבוץ.
בערבים האחרונים, בעת שהשכבתי אותה לישון, כן, אני יודעת שזה מוזר שאני עדיין משכיבה את הקטנה שלי שהיא כאמור כבר די גדולה… ובכל זאת, היא בת הזקונים שלי, לעולם תישאר התינוקת, בכל ערב כשאני משכיבה אותה, אנחנו משוחחות.
היא שואלת שאלות תמימות ויפות ומצחיקות להפליא ואני עונה תשובות נוחות להפליא.
בלילות האחרונים, לקראת נסיעתה, היא שואלת המון שאלות על הקיבוץ. אני מנסה בכל כוחי להסביר והיא בכל זאת לא מבינה. האמת, איך אפשר להבין את זה שמהרגע שהגחתי לאוויר העולם, נמסרתי לבית הילדים המשותף ולא ישנתי ולו לילה אחד בחיכה החם והמגונן של אימי, איך אפשר להסביר שכשכאב לי, כשפחדתי, כשחלמתי והתעוררתי בבעתה, תמיד הייתי בסוף לבד, מחכה בלילה חשוך ואפל לשומרת התורנית שתגיע ותושיע.
לא תמיד היא הגיעה, לרוב היא לא הושיעה.
צהריים. היא מצלצלת פעם ראשונה, היא משמיעה קול מתגעגע ואני רוצה לזנק לתוך הרכב, מתעלמת לחלוטין מהשעה וחצי נסיעה שמפרידה בין ביתי כיום לבין הקיבוץ בו גדלתי בצפון, כאילו רציתי לרוץ ולהציל את ילדתי הקטנה שזקוקה לאימה.
אני מתעשתת. זה הכול בראש שלי, היא עם סבתא שהיא הכי אוהבת בעולם. יהיה לה כיף בקיבוץ אני לוחשת לעצמי, מרגיעה את הדחף האימהי שלי שזועק אליי ממעמקים, מדחיקה את המחשבות על לילות חשוכים בבתי ילדים אפלים, כאלה שלמזלי כבר לא קיימים יותר. הם שייכים לעבר. העולם התעשת.
בלילות האחרונים, כשהיא שאלה איך יכולתי לישון שם לבד, איך נרדמתי מבלי שאמי הייתה שם לספר, לדגדג, להצחיק, לנשק, לקלח, להלביש, ל… התעלמתי. בחרתי רק לספר לה כמה כיף היה שם בקיבוץ שלי בילדותי, כמה עצמאות, בדיחות, שטויות קטנות של ילדים חופשיים, ארוחות ערב משותפות של 20 בני כיתה שעד שבגרתי חשבתי שהם כולם אחיי ואחיותיי, מקלחת משותפת ל 10 בנות, מטפלת אחת מופלאה ומיוחדת, שעד שבגרתי וגם אחרי חשבתי שהיא חשובה לפחות, אם לא יותר מאמא.
לילה. היא מתקשרת להגיד לי לילה טוב, חבוקה בזרועותיה של אימי, סבתא האהובה שלה, אני חושבת עליי, אף פעם לא ישנתי בגיל 7 חבוקה בזרועותיה של אימי. לילה וקיבוץ היו עבורי משך שנים רבות סממן לפחד נוראי. אני זוכרת את הפחד כאילו היה כאן היום, מוחשי, שחור, מלא צלליות, מלא מחבלים.
אני בוחרת לא לחשוב על הלילה ובורחת אל הבקרים. הם היו מיוחדים, מלאי חוויות של 20 ילדים מופלאים שערבים זה לזה, עצמאיים, נחושים, שמחים, אוספי חוויות מופלאות שלעולם לא ישכחו מזיכרוני והלוואי שילדיי היו חווים רק מעט מאותם רגעים מופלאים שיכולים להתרחש רק כשגרים 20 ילדים ביחד מהרגע שהם נולדים ועד שהם מתגייסים לצבא.
כשאת אמא, חוויית הילדות שלך בקיבוץ הופכת להיות מאוד מורכבת. אני כבר שנים נעה ונדה בין תחושת הזכייה הגדולה שנפלה בחיכי להיות אחת מאלה שגדלו בדבר השונה, המיוחד המופלא הזה – בקיבוץ, לבין תחושת האכזבה שלי מהמבוגרים בכלל ומהוריי בפרט שהפקירו אותנו שם בלילות אפלים בבתי הילדים ולא היו שם ברגע הבסיסי ביותר, הרגע בו ילד זקוק לחיבוקה החם והמגונן והאוהב והמכיל של אימו, הם לא היו שם מספיק להכווין אותנו, להראות לנו, להתעקש איתנו.
בוקר שלמחרת. היא מספרת לי שכיף להתעורר עם סבתא בקיבוץ. הן היו בערב בבריכה, היא מקנאה בי שהייתה לי את הבריכה המיוחדת הזו עם הנוף של ההרים ברקע בכל הילדות שלי, היא הכירה חברות חדשות. היא מספרת בהתרגשות שהבוקר הן נוסעות עם מכונית מיוחדת וגדולה שלוקחת כל מיני אנשים שרוצים להצטרף לעפולה ושזה ממש מגניב ומוזר שיש דבר כזה… אני צוחקת לי בלב.
אתמול סבתא לקחה אותה לבקר בבית הילדים בו גדלתי כשהייתי בגילה, היא שאלה את סבתא המון שאלות, מנסה להבין איך זה ייתכן הדבר הזה… האמת, קשה לי להסביר איך זה ייתכן הדבר הזה. עובדה שזה לא קיים יותר. כנראה שזה לא ייתכן.
ביום אחד, אכתוב גם על גיל הנעורים בקיבוץ. זה עוד לא הזמן.
בסך הכול אני חושבת שזכינו. הקיבוצניקים ברובם הם זן נדיר, ציפור משונה. אני שמחה להיות אחת מלהקת הציפורים הזו.
שלכם באהבה,
אני
