שקט סתווי עוטף את שבילי הקיבוץ השקטים בשעת בוקר מוקדמת. בוקר של ערב חג. קדושה חילונית השמורה לחג סוכות קיבוצי ניטעת באוויר. העצים כהרגלם בעונה זו משילים את עליהם בשקט, מכסים את האדמה בשלל צבעים, העננים משרים אווירה של חורף מטעה שנשבר על ידי שרב קיצי שמסרב לעזוב, נאחז.
היא מתה. השמיים נפלו. חושך גדול עוטף אותו. היא איננה עוד לצידו. תחת העץ הגדול שידע מחזורי סתיו רבים ושלווים עד שבחרה למות דווקא תחתיו. שלווה לא תשרור תחתיו יותר. שלכת. חושך.
השמיים נפלו. היא איננה.
נפשה המיוסרת לא יכלה לה עוד.
סבתא, אמא, חברה. לא עוד. יותר מכל היא הייתה רעיה. הוא אהב אותה כמו באגדות. הוא אהב אותה ללא תנאים, רק עם שמירת אמונים.
אהבות כאלה יש רק בספרים, בסרטים. אין כאן כאלה. לא במחוזות של היום. אהבות כאלה היו כאן פעם כשהם היו צעירים, כשלא היה להם כלום מלבד את אהבת הנעורים שלהם ואת אהבת המולדת ואת אהבת החברים שלהם שצנחו איתם במיתלה והיו גיבורי ישראל.
הם הלכו דרך ארוכה יחד, הוא מעולם לא עזב לה את היד, היא מעולם לא עזבה את שלו, הוא מעולם לא שאל למה ומדוע ואיך, הוא פשוט אהב אותה בגלל מי ומה שהייתה עבורו. הוא דאג לנפשה המיוסרת שהתכתבה עם החיים והמוות עד אשר נכנעה לו, המוות ניצח את החיים בבוקר אחד של סתיו.
הוא כבר לא צעיר, קמטים של גבורה מעטרים את פניו, ידיו זועקות לישועה, ליבו שותת מאהבה וכאב. וכעת מה? האם כעת תצנח לה הבדידות?, זו שידע היטב כי אורבת לו מעבר לדלת, נחה תחת העץ הגדול בחוץ, מחכה בסבלנות.
הוא נלחם בכל כוחו לא להישאר כאן לבדו, בלעדיה. הוא אהב אותה עד כלות, עד שהמוות הפריד ביניהם. וכעת מה?
אין עוד אנשים כמו האיש ההוא, אחד, יחיד ומיוחד. הלוואי, אני מתפללת למענו לאלוהים שלי בעודי מנסה להירדם, חושבת עליו, כואבת אותו, הלוואי שזיכרונותיו הטובים יערבו לו בזקנתו, בזמן שיתהלך לו בשבילי הקיבוץ, עטופים בשלכת, והוא יזכור אותה יפה, צעירה ואוהבת. הלוואי שלא תייסר אותו אהבת נעוריו שאינה עוד. הלוואי.
אנחנו מצדינו נמשיך לאהוב אותו כאב, ילדינו יאהבו אותו לעולמים כסב, חבריו הרבים יאהבו אותו את אותה אהבה ישנה של פעם, כנה ופשוטה, כזו שיש רק להם.
באהבה
אני
