״אין כמו יפו בלילות״ כתב חיים חפר לפני חצי מאה. בערב אחד לח של חודש אוגוסט, יכולתי לחוש למה הוא התכוון.
דמדומים, שקט מופלא יורד על סמטאות יפו, השמש שעומדת להעלם מספקת תאורה מושלמת למראה כיכר קדומים ולסמטאות החבויים סביבה.
גיל שוחט, המלחין והיוצר המופלא מארח הערב בסטודיו הקטן שלו, החבוי לו בעומק הסמטאות, קומץ לקוחות, חברים ב Audi Community. אני עם המזל שלי, זכיתי להפיק להם את האירוע הקטן ולהצטרף לחוויה שבסוף הערב הבנתי שפתחה לי את הראש ושתיזכר כמיוחדת.
שעה קלה לפני שהגיעו קומץ המוזמנים, הגיע גיל שוחט לסטודיו הקטן והמיוחד שלו, הוא לא מבזבז כמעט אף רגע על דיבורים ומתיישב ליד פסנתר הכנף השחור והמפואר שלו.
אני יורדת לי לאיטי מכיכר קדומים והצלילים אשר בוקעים מחלונות הסטודיו עוטפים את הסמטה הצרה. אני מתיישבת על מדרגת האבן מחוץ לסטודיו ומרגישה שתחושת קדושה עוטפת אותי, יש לי דחף לכתוב. הלוואי, אני חושבת לעצמי שיכולתי לשבת כאן עכשיו, מחר, תמיד עם הלפ טופ שלי ולכתוב. הסמטה מתמלאת השראה, אני מבינה שהגעתי לשמוע יוצר יוצא דופן.
אחרי שכולם לוגמים שמפנייה צוננת בסמטה הצרה, אנחנו נכנסים ומתיישבים הכי קרוב שאפשר אל גיל שוחט, הכיסאות נושקים זה לזה, הפסנתר במרחק נגיעה.
האווירה במבנה האבן בן 500 השנים בו ממוקם הסטודיו המופלא הזה אינטימית, אוספי האמנות המדהימים של גיל עוטפים את הקירות, את השידות והמדפים המיוחדים. לכל פריט בחלל יש סיפור, כל הפריטים הנם יצירות אמנות חתומות וממוספרות.
גיל מסביר מה הוא ינגן הערב ואני מבינה שאני יושבת מול אנציקלופדיה חיה. האיש הצעיר, הגבוה והמרשים הזה, שולף ידע על מלחינים, על יצירות, על תקופות ועל מהלכים מחוננים שקרו במוסיקה הקלאסית עוד הרבה לפני שהוא נולד, כאילו היה שם כשהם נוצרו, הוא חי את העולם בו הוא מתמחה בכל רמך איבריו.
ואז, ברגע אחד מופלא, גיל שוחט מתחיל לנגן סונטה, רגע קודם כאשר הוא דיבר על אור הירח, שם היצירה אותה הוא עומד לנגן, על רומנטיקה ועל מוסיקה שמספרת סיפור שלם, לא יכולתי עוד להבין למה הוא התכוון, רגע אחר כך כבר הייתי עמוק בפנים, גומעת כל תו, כל צליל, מהופנטת אל מול היוצר המופלא הזה, יכולתי לראות את אור הירח, לחוש את הסערה ולהרגיש את השמש זורחת, גדולה ומופלאה.
כל חיי מוסיקה הייתה עבורי דבר חשוב, משפיע ואהוב ביותר. מוסיקה קלאסית לא זרה לי, היא אף פעם לא הייתה הפייבוריט שלי ובשנים האחרונות כמעט ולא יצא לי להיחשף אליה. כל זה לא הפריע לי להיסחף אל מול פאר היצירה. העובדה שישבתי כל כך קרוב אל גיל שוחט, מצאתי את עצמי מהופנטת, עיני נעו בין מבט על פניו שבעת נגינתו מביעות רגש אינסופי, יוצרות דרמה, רומנטיקה, רוגע וסערה במעברים חדים ומופלאים, לבין אצבעותיו אשר נשקפו אליי מכנף הפסנתר השחור, מרקדות על הקלידים בקלילות מופלאה, מייצרות צלילים מרגשים, הרמוניים וסוחפים, עינוי סגורות, הוא עמוק בתוך היצירה, כל גופו שם, מתמסר, מהפנט את הצופה בו, צמרמורת אוחזת בגופי, התרגשות, דרמה, אהבה.
מבנה הסטודיו המיוחד, בנוי קשתות אבן עתיקות והסמטה הצרה בה הוא חבוי התמלאו בו, יכולתי לדמיין אותו יושב בחדר הסמוך, עטוף במיטב האוספים שליקט מכל העולם, כותב את היצירה הבאה שלו, או יושב לצד הפסנתר עם מרינה מקסימיליאן ומלחין את הדבר הבא, יכולתי לחוש כיצד כל נימי נפשו נמצאים שם ברגע אחד מופלא, הרגע בו הוא יוצר.
יצאתי מהסטודיו הקטן של גיל שוחט בידיעה שאני רוצה עוד, אין ספק שנפתח לי הראש ושזכיתי ברגע אחד מופלא לאהוב, את המוסיקה הקלאסית, את יפו בלילות, את העיסוק שלי.
אל תפסיקו לאהוב.
שבוע טוב,
אני
