פוסט מ 2012
הייתי בטוחה שהוא יפסח עליי, ידלג ויעבור לו כאילו היה בר חלוף. הרגשתי אותו מתחיל להתדפק על דלתי אי שם בשלהי גיל 38. לא נתתי לדפיקותיו להתחזק, התעלמתי מהן כאילו היו רחש רחוק, כזה שמגיע מדלת של מישהו אחר, דפיקות רחוקות ועמומות.
בלילות, כשהוא הגיע ופקד את מחשבותיי, גירשתי אותו. שנים של אימון אצל אירנה המופלאה ב”מרכז פיסיקה משפחתית”, לימדו אותי להרחיק מחשבות לא רצויות וכך עשיתי איתו, הדפתי אותו מהכביש הסואן של המחשבות אשר התנגשו להן אחת בשנייה כאילו היו מכוניות צעצוע על שלט שהתפזרו להן במוחי.
שנתיים הוא הדהד, רדף אחריי, ניסה לתפוס אותי. שיחקנו תופסת רצינית אני והוא. הוא מזנב בי ואני בורחת. הוא מאותת לי מימין ואני מסתערת לשמאל.
ואז הוא תפס אותי.
משבר גיל 40. כן, מצטערת, זו לא קלישאה. המשבר הזה אמיתי, חי, קיים ובועט.
ביום ההולדת שלי, ממש באותו היום, הייתי מוכנה כבר להגיד לקרובים אליי ביותר שאני עוברת אותו, שאני בעיצומו של משבר, כזה שלא הכרתי, חדש ומעיק.
מאז שהסכמתי להודות שהוא חי ונושם בתוכי, אני עסוקה בלקבל אותו באהבה. אני כבר לא מסתערת לשמאל כשהוא מגיח מימין ואיני מגרשת אותו כשהוא מגיח בלילה.
החיים לימדו אותי לא פעם שכשאתה חש כאב, עובר משבר, מרגיש שפחד מציף אותך, מוטב לך לתת לו לחיות בך באהבה, מאשר להיבהל ולנסות להדוף אותו. אם תיתן לו רגע לקנן בתוכך, תמצא בקלות ייתרה את כוחות הנפש להיפרד ממנו ולהמשיך הלאה בלעדיו.
עכשיו, אחרי חודש של חיים משותפים ועוד שנתיים של הדיפה מתמשכת שלו, אני כבר יודעת לנתח אותו. המשבר. למה הוא מגיע דווקא בגיל 40 שאלתי את עצמי בחודשים האחרונים לא פעם.
אני מסתכלת סביבי ושומעת את חבריי וחברותיי הרבים שסיפרו שחוו או חווים את המשבר, לצד ציניקנים רבים יש לומר שטוענים שהכול בולשיט, שהמשבר בכלל ב 50 וש…
גיל 40 הוא סוג של זמן שאנחנו עושים ספירת מלאי, אחרי עשרים שנה שאנחנו רצים אחרי הזנב של עצמנו, של המשכנתא שלקחנו, של הילדים שילדנו, של העסקים שהקמנו, של הבית שבנינו, של הבעל שבחרנו. זה הרגע הזה, שבו החיים מאותתים לנו שאפשר ושאולי צריך רגע לעצור ולעשות ספירת מלאי.
אולי דווקא מחרדת העצירה הזו, דווקא את השנה שבין גיל 39 ל 40 רצתי הכי מהר והכי רחוק מכל השנים בעשרים השנה האחרונות. דווקא בשנה זו עשיתי טעויות, הצטערתי עליהן, הצלחתי לג’נגל את עצמי, להפוך ממולטי טאלנט לאמא של מולטי טאלנט, להגדיל את מחזור העסק שלי בפי 3 ממה שהיה בשנה שקדמה לו, לקחת מאמן אישי ולקרוע את התחת באימונים, להסיע לחוגים, לתמוך בילד האמצעי שלי ולעזור לו להתקבל לכיתת מצוינות בספורט ו…
שעטתי קדימה כמו סוסת פרא אצילית ובועטת, לא מצמצתי ולא היססתי להסתכל למטרות ישר בעיניים, מבלי להסיט את המבט ולו לרגע לצדדים.
ואז, הגיע לו הרבעון הראשון העסקי של השנה החדשה שקדם ליום ההולדת, שקדם להודאה שלי בפני עצמי שאני במשבר ושאני רוצה לעצור ולעשות ספירת מלאי, את הרבעון הזה אני מודה, העברתי בניסיון לשמור על הקיים, אבל משהו בי כבר לא נתן לי. לפתע פרויקטים שרק שנה קודם נראו לי כדבר הכי חשוב בעולם, הפכו מעיקים ומטרידים ורק חיפשתי דרך אלגנטית להיפטר מהם, לפתע עובדת שחשבתי שהיא דבר טוב שקרה לעסק, הפכה מעיקה, מטרידה ולא נעימה ונפרדתי ממנה וכך קרו להם עוד שרשת של דברים שהבהירו לי שהמשבר הזה של גיל 40 בהחלט כאן. אז עצרתי. פשוט עצרתי.
עשיתי לי משך ימים ארוכים את ספירת המלאי, הודיתי לאלוהים שלי הפרטי על שהביאני עד הלום, בריאה, נשואה, עם בית חדש, שלושה ילדים (ותסלחו לי, אבל בלי כלב…), עם עסק שמצליח משך 11 שנים ברציפות וכנראה שלא יקרה כלום אם אוריד את הרגל מהגז ואבחר לי ביתר דקדקנות מה כן ומה לא.
אז הורדתי את הרגל מהגז. חופש גדול. שלושה ילדים. אמא פנויה ומכילה, מחשב אחד והצורך לכתוב מילים. אז חזרתי לכתוב.
גיל 40 לא כזה נורא. החלומות הבאים שלי כבר קורמים עור וגידים, המשפחה עוד יותר מתמיד נמצאת בראש סדר העדיפויות, כסף, למדתי מרבים רבים סביבי לא קונה אושר ולכן אני לא מתכוונת לרדוף אחריו מבלי לעצור.
הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת למי שהמשבר הזה מגיע אל דלתו: אל תפחדו ממנו, תנו לו לנער אתכם, תזכרו שבחיים ההחלטות הכי קשות שאנחנו מקבלים הן הכי אמיצות.
תשמרו על מה שיש לכם, זה המון.
באהבה,
אני
