בנות גידלתי

פוסט זה נכתב בשנת 2010 –

הבת הגדולה שלי שעליה אני כותבת הייתה בת 11. חשוב ורלוונטי גם היום. כעבור 10 שנים אני יכולה להגיד שמנטרה זו השיטה. תתמידו עם הילדים ותצליחו. אני הצלחתי. בתמונה שתי הבנות המופלאות שלי.

בנות גידלתי – 

להיות אמא לילדה מתבגרת בעידן הפייסבוק, בית האח הגדול, היפה והחנון ושאר הפיתויים האינסופיים שבין המחשב לקונסולת ה WII לתוכניות הריאלטי ולצלצול הכי עדכני של טייסטו שבוקע מהנייד של המחנכת שלה, תאמינו לי שזה הדבר הכי קרוב לצירי לחץ.

מכירות את הרגע הזה שהתינוק שלנו עוד רגע בחוץ ואנחנו רוצות לברוח ורק לצרוח?… ככה אני מרגישה לאחרונה במרבית המפגשים שלי עם ביתי המתבגרת.

להיות אמא מעודכנת, מבינה עניין, חובבת מוסיקה מחרישת אזניים ומתלהבת מדמויות אפלות כדוגמת ליידי גאגא, הופך את העניין למורכב עוד יותר…

לפעמים בעודי שואגת על ביתי היפה והמתבגרת שלא תעז לדבר אליי כאילו אני איזה חברה שלה, אני שואלת את עצמי למה שבעצם היא לא תחשוב שאני חברה שלה?, הלא אנחנו חברות בפייס, כל שיר חדש שיוצא לליידי נצרב על ידי שתינו מייד לאייפד האישי, אני משאילה לה בשמחה מאוסף הצמידים שהיא בעצמה ייעצה לי לרכוש לי באלפי הביקורים שלנו יחדיו באקססורייז, אני משאילה ממנה קצת מהבושם הילדותי והמגניב שהבאתי לה במתנה מויקטוריה סיקרט (בזמן שהתביישתי לרכוש אותו בעצם לעצמי…) ועכשיו אני גם רוצה שהיא לא תחשוב שאנחנו חברות ושלא תדבר אליי בסגנון הבלתי נסבל ובלתי נתפס שהיא כנראה מדברת אל חברותייה…

לפני שהפכתי לאמא אמרתי לעצמי שאני רוצה שביני ובין ביתי ירקם מה שלעולם לא נוצר בצל ילדותי המוזרה בבית ילדים בקיבוץ, ביני ובין אימי (לא נוצר שם כלום…) ושאני בעצם רוצה שנהיה חברות. היום כשהילדה כבר מתבגרת, נדמה שהחברות הזו תצטרך להידחות לה קצת…, במקומה אני מנסה לאחרונה להשליט קצת סדר ומרות אחרת הקטנה שגידלתי ורוממתי משתלטת לה ללא כל אבחנה על העניינים ועוד רגע היא מנהלת אותי במקום שאני אנהל אותה.

השבוע, לאחר שביתי היקרה שמעה שמתוקף העסק אותו אני מנהלת, נפגשתי עם אחת מפליטות התכנית של העונה הקודמת הכי מלאה בכלום שמצליחה לרתק עם שלם למסכי הטלווויזה, הלא היא בית האח הגדול, ועוד היא שמעה שהעזתי לחזור משם בלי חתימה עבורה… ומי שהיה עובר סמוך לביתינו ושומע את הצעקות שהטיחה בי הקטנה בעלת היומרה, היה בטח מזמין לי את פקידת הסעד לבדוק מה כאן לא בסדר… טוב, נו ברור שכל נסיונותיי לדבר בשקט ולהסביר שלא ביקשתי חתימה כי אני לא מבינה מה אותה פליטת ריאלטי עשתה ע”מ שנערה מתבגרת תרצה את חתימתה, למעט זה שהיא הראתה לכולנו, כיצד נראית צעירה מתבגרת, מלאה בהורמונים חופשיים, עלו בתוהו… הילדה לא הבינה מה עובר עליי ואיך שחכתי למלא את תפקידי כהורה בהתאם.

אז זהו. קיבלתי עם עצמי החלטה ! לא עוד תוכניות ריאלטי ללא גבולות, לא עוד שעות פייסבוק ללא אבחנה, לא עוד ! אני לא מסוגלת יותר לתת יד לאסופת הגועל נפש הזו, להיצמדות שלנו ושל ילדינו למסכים בכדי לצפות בכל הכלום הזה.

גם כל נסיונותיי להסביר לה למתבגרת בפעם המי יודע כמה שאת דף הפייסבוק שלי פתחתי למטרות קידום החברה להפקת אירועים שמפרנסת אותנו ולא למטרות כתיבת “הי, מה העניינים ומה המצב” כל היום… לא עזרו. גם העובדה שהיא מעולם כמעט לא ראתה אותי צופה בתוכניות הריאלטי למיניהן (אם להודות על האמת זה בעיקר כי לרוב כי אני פשוט עובדת…) לא עזרו לי…

נו טוב, לא עוברים עליי ימים קלים מאז, המתבגרת בטוחה שבעצם הפכתי למפלצת, האויב מס’ 1 ואם היה אפשר להגלות אותי לאי המתים סביר שהייתה עושה זאת, בעזרתו באדיבה של אחיה המתבגר שנמצא שם לצידה כשנוח לו וכשהוא בטעות לא חובט בה בדיוק…

מאז, הדרמה קווין הקטנה שלי חוזרת כבר כמה ימים מבית הספר עם תיאורים קשים להאזנה, על אותה ילדה מסכנה שהוריה לקחו ממנה את חופש הביטוי, הצפייה, האזנה, על אותה ילדה שרק היא לא יודעת מה קורה בבית האח ולכן תנודה בקרוב סופית מהחברה, שכן מי שלא ראה אתמול מה קרה בבית האח, משמע שאינו קיים. מזל שיש לך את אח שלך אני מנסה לסנן משפט לתוך שצף התיאורים קורעי הלב… אח שלי?, אחש’לי זה לא פתרון, אני גם ככה לא סובלת אותו… ואותך.. ואת העולם כולו… כי מה שווה העולם בלי הפייס, היפות והחנונים ושאר עזרים חומריים היא מסננת בדרכה שלה לעברי בחזרה בשאגות על ובהנפות ידיים מלודרמטיות.

תשמעו, אני חושבת שבעוד יום או יומיים כבר לא אוכל לשאת יותר את מסע הלחצים של ביתי המתבגרת, מתוגברת באחיה המתבגר גם הוא ואיאלץ לבחור בין אי המתים לבין כניעה והנפת דגל. מה שבטוח זה שגם אם אחזיר להם בהדרגה את כל אותם עזרים ריקים מתוכן, לא אפסיק לרגע להיות האמא הנודניקית שחוזרת עם עוד ספר מתנה, שממשיכה לבלבל את המוח על ערכים, שמכריחה אותם לצאת ולהתנדב למען מי שאין לו, שממשיכה בעצמה להתנדב למען יראו ויראו שני המתבגרים האלה לוועד בית הספר, הגן, ועדת התרבות והארכיון, שממשיכה להציק להם ע”מ שירצו לצאת וללמוד את הארץ, שידעו היסטוריה ושישקיעו במחקר תוך משפחתי על השורשים שלהם ושלנו, שמכריחה ללכת לתנועת הנוער כמו לבית הספר, ושמסבירה השכם וערב שמי שאין לו אנגלית אין לו חיים…. בתקווה שמשהו מכל אלה יחלחל שם לעומק, ברווח שנשאר בין פוסט ריק מתוכן אחד למשנהו, בין עוד איז יפה שמנשקת לחנון, בין וידוי קורע לב אחד למשנהו מחדר האח הגדול…

בכל יום אני מזכירה לעצמי שעה אחר שעה שהמקצוע המורכב הזה של להיות הורים, חייבים לעבוד בו מחשבתית כל הזמן, לשמור את הראש שלנו דרוך, צלול, מוכן לקראתם, לשמור את קו החשיבה שלנו כל הזמן כלפי מעלה, לכיוון של המטרות החיוביות ולא לוותר, לפקוח עין ולשים לב שהקו של ילדינו בטעות לא מתהפך וכשזה קורה לעשות הכול באופן הכי סופר וומני כמו שאנחנו יודעות ע”מ להפוך אותו חזרה כלפי מעלה וכל זה בין הפיסבוק לבית האח הגדול.

מדליות כבר אמרנו?, מישהי?…

לילה טוב בנות,

אני