סיפור הסינדרלה שלי – איך התחילה הקריירה שלי

עוד פוסטים

פוסט מ 2011 על איך בעצם התחילה הקריירה שלי כשהייתי בת 20 – 

הגשם לא פסק לרגע, הגעתי לפגישה שלנו רטובה לגמרי. למרות זאת הרגשתי בנוח. הרגשה מוכרת. לא מנוכרת.

מרק מהביל, הוא שותה דרינק בצהריים, אני עם הדיאט קולה המשעמם שלי כבר שנים.

רמת החייל, מעוז ההייטק והעסקים, מסעדת בשר משובחת.

פעם היינו כל כך קרובים, הוא יישאר לעולמים האקס המיתולוגי. היום אנחנו כל כך רחוקים.

שבועות אנחנו מנסים לקבוע את הפגישה הזו. אנשים עסוקים. אנשי קריירה, משפחה… תירוצים…

“אני חייבת לך את הקריירה שלי” אני מסננת לעברו, היית מורה טוב, תראה איזה עסק הקמתי בזכות השיעורים שקיבלתי ממך.

כמעט עשרים שנה עברו מאז, רגע אחד, מקריות, גורל, שני אנשים, חדר מדרגות אחד. היסטוריה. סיפור סינדרלה ראשון.

הייתי אז בת 20, חיילת משוחררת, שבועיים שלמים אני כבר לא בקיבוץ, ילדה מבוהלת שיצאה מהבועה ונפלה היישר לתפוח הגדול, ללב הכרך, דירה שכורה בתל אביב, חשבון חשמל, מים, ארנונה (מילה שעד שלא הסבירו לי מה המשמעות שלה, חשבתי שמישהו טעה והתכוון לפרי אנונה), תמימות, התרגשות, פחד.

הוא היה צעיר תל אביבי, חתיך, מבוסס, גדול ממני ב 8 שנים, איש עסקים. לא ידעתי עליו כלום.

אני בדיוק הייתי בתחילת החיים של ילדה מהקיבוץ שבוחרת לא לפחד מכלום ונזרקת לעיר הגדולה בלי הורים בסביבה, בלי שקל בארנק ורק עם הרבה חלומות ונחישות של חייה רעה.

הגעתי לחברה שאותה ניהל ממש במקרה, בעקבות מודעה לדיילות בסופר, המתנתי לראיון עבודה שעה קלה ובשלב מסוים התנצלה בפניי המזכירה במקום וציינה שלא אוכל להתראיין באותו היום ושאני מוזמנת לעזוב. שפופת ראש ומאוכזבת ירדתי במדרגות בדרכי לתחנת האוטובוס הקרובה, ואז הוא הגיח כמו רוח סערה במדרגות. “לאן את?” שאל תוך כדי ריצה? “המתנתי לראיון עבודה שלא התקיים בסוף” השבתי לו. “בואי איתי” הוא אמר והמשיך לרוץ כשאני מנסה להדביק את הקצב מאחוריו.

אני לא זוכרת מה היה שם בדיוק בראיון העבודה הזה, אני זוכרת רק שכשיצאתי ממנו, ירדתי לרחוב כשליבי דופק בקצב מהיר, הרגשתי שיכורה. התקשרתי מהטלפון הציבורי הסמוך לאבי ובכיתי לו מאושר: “אבא, אני לא יודעת איך, לא יודעת בדיוק מה העבודה שהתקבלתי אליה עכשיו, אבל אני יודעת שזה ישנה את חיי ושזה כמו לזכות במפעל הפיס”…

התקבלתי. הוא כנראה זיהה אצלי את הניצוץ, את הלהט, את הרעב, לטרוף את העולם, להצליח, להשיג, להגיע, לכבוש, לשרוד…

וכמו בכל סיפורי סינדרלה…עשיתי אצלו קריירה של 5 שנים, צמחתי מלמטה, נכנסתי לעולם הפקת האירועים, קידום המכירות, הכנסים והשיווק, נתתי את הנשמה, טוטאלית, מסורה, שאפתנית. התקדמתי לאט, צמחתי צעד אחר צעד. בניתי לעצמי קריירה. למדתי ממנו הכול.

אחרי תקופה של עבודה אינטנסיבית ביחד, התאהבנו. הפכנו לזוג. הוא היה הבוס שלי ובן זוגי. הייתי על גג העולם.

גמענו את החיים ביחד, בילינו, חווינו, עבדנו קשה, אנשי קריירה, מכורים, מטורפים.

פרידה. שברון לב, אחרי 5 שנים טוטאליות עזבתי הכול, את הבית המשותף, את העבודה, את המשפחה שלו שהפכה להיות משפחתי שלי. אבל. ניתוק. “זה לא את זה אני”, “זה לא אתה זה אני”. זה היה שנינו. זה נגמר.

חיים חדשים. ייצר ההישרדות ושמחת החיים שלי הרימו אותי, חברות טובות מהקיבוץ, אופטימיות זהירה וממזרות יהירה. התרוממתי על שתי רגליים.

שלוש שנים עברו, המשכתי לעשות חייל. הכרתי את בעלי, הבנתי שיש חיים נפלאים גם אחרי אקס מיתולוגי. נולדו לנו שני ילדים ואז כבר הייתי זקוקה לשינוי.

ואם כבר סיפורי סינדרלה אז עד הסוף… סיפור סינדרלה שני:

אני אמא צעירה לשני ילדים שיש בניהם שנה בלבד, עובדת במקום שאני לא מאושרת בו, במשרת אם (שהייתי בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות למען שני הזאטוטים ובטח שלא חשבתי אם זה הדבר הנכון עבורי…), באופן כללי אני בדיכאון קליני, שקועה עמוק בחרא (תרתי משמע…).

הכרתי אותו ממש במקרה, איש עסקים נדיר, מהגדולים שיש בארצנו הקטנטונת, הוא הסכים להמר עליי, פתח לי סדק צר בדלת והבהיר לי שעבורו זה הימור ענק ושאם אני אצליח בו, הדלת תיפתח לרווחה והשמיים הם הגבול.

הסתערתי על ההזדמנות הזו בלי להסתכל לצדדים, כמו טיל מיורט למטרה, מכוונת, נחושה. בזכותו הקמתי עסק עצמאי, הוא זה שאפשר לי לאחר שהצלחתי איתו בגדול להשתמש בשם שלו ולתת אותו כממליץ. (תאמינו לי, השם שלו מספיק, לא צריך מעבר).

מאז שהפכתי בפעם השנייה לסינדרלה בחיי, עברו כבר 10 שנים, הסדק הצר בדלת הפך לדלת פתוחה לרווחה, קריירה, לקוחות, סיפוק. משפחה. בית. אושר.

הפגישה שלנו במסעדה המשובחת נגמרת. אני נוסעת בגשם שוטף הביתה, מהרהרת במפגשים ששינו את חיי. קצרים, מקריים, הזדמנויות שנחטפו על ידי. השמש מציצה. קשת בענן. פלא הטבע מחייך אליי. סינדרלה כבר אמרנו?…

באהבה,

אני

דור המסכים
תלמדו לגנוב רגעים קטנים של אושר
Menu