משקל ושמו ג’ינס – 2014 ועד היום

בואו נדבר רגע על הרגע הזה, זה שאצלי קרה בפעם הראשונה לפני 15 שנה, מיד אחרי לידתה של בתי הבכורה ואני משוכנעת מבלי להכיר את כולכן שגם לכן היה ואולי עוד יש רגע שכזה. הרגע הזה שבו אנחנו עומדות מול הראי ורגע לפני שאנחנו מנסות ללבוש את הג’ינס הסורר ההוא, כן, כן, אל תיתממו לי עכשיו, זה שעלה עלינו רק לפני הלידה של התינוק הראשון ואנחנו חולמות שהיום זה היום, עכשיו הוא ייכנס, ואז יש לנו טקס כזה קטן מול הראי, שבו לפני שאנחנו עושות את הצעד אנחנו נושאות תפילה לאלוהי הסקיני באשר הוא ורק אז אנחנו אוזרות אומץ ומנסות. אבל הוא בשלו. הוא לא. אז אנחנו מחליטות במקום להמשיך לנסות פשוט להמשיך ללדת, אנחנו יולדות שוב, תינוק וגם תינוקת והוא ממשיך הסורר הקטן, הג’ינס הנצחי להמתין לנו בתחתית הערמה, אי שם מתחת לכל הג’ינסים במידה 40  או אפילו 42, ממתין לנו שם בשקט נדחס מכובד המשקל.

טוב עכשיו ברצינות, אין לי משקל. אף פעם מעולם לא רכשתי משקל, לא כשהייתי נערה וגרתי לבד אי שם בחדרי הנעורים בקיבוץ, לא כשעברתי לעיר הגדולה כרווקה שכבר מבינה שמה שלא היה לה בקיבוץ זה את רוב הדברים בעולם ולאט לאט היא יכולה לרכוש לה את חלקם לפחות וגם לא אחרי שהתחתנתי וילדתי שלושה יצורים מופלאים שהבעיה הכמעט יחידה עם הלידות שלהם הייתה עודפי המשקל שהביאו עליי ברוב תמימותם.

וכן, כן הייתה לי בעיה עם המשקל. כבר כנערה הבנתי שדווקא אותי הוא בחר, סידר לי את שתי המילים אולי הכי מרגיזות בעולם – “נטייה להשמנה”. וכך, אולי בגלל שבחדרי הנעורים לא היה לנו משקל ואולי בגלל שכבר בגיל צעיר הבנתי שאין שום משמעות למה שמראה המשקל כשאנחנו עולות עליו, אלא למה שאנחנו רואות בראי כשאנחנו מתבוננות בו ולמה שאנחנו מרגישות בלב כשאנחנו נדחסות אליו, כן אל הג’ינס ברור !

אז עוד בצעירותי פיתחתי מנגנון מדידת משקל מאוד מתוחכם – ההרגשה שלי בתוך הבגדים, זה המדד שלי מאז ומעולם למשקל. כשאני עולה במשקל הבגדים מאותתים לי, מסמנים לי להיזהר, מזכירים לי שלא נעים לי, שדוחק לי.

שנתיים בערך לאחר שילדתי את האחרונה שלי, עוד הייתי עם עודפי משקל, כאלה שבכל בוקר כשנכנסתי לבגדי המעצבות שהקפדתי ללבוש כל הזמן (בגדי מעצבות הם מסתור מושלם למי שיש לה נטייה להשמנה) הרגשתי שזה לא זה. דיאטות אגב תמיד גרמו לי לאכול את המקרר וידעתי שהגיע הזמן לשנות מהיסוד את דרך החיים ובטח לא להכריז על דיאטה.

ואז יום אחד זה קרה, גם האיש שלצידי (הוא שונא את המילה בעלי) וגם אני פצחנו בדרך חיים אחרת, כזו שללא ספק מתאימה מאוד למי שמתקרב או חלילה כבר עבר את גיל 40, דרך חיים שבה חושבים לפני שאוכלים, מפתחים מודעות לכך שהגוף שלנו הוא לא פח זבל, אלא ארמון, זה בדיוק הגיל להפחית בשומן ובשר ומתוק ושאר חטאים ולהתחיל לעשות ספורט, לא רק מידי פעם, אלא כל הזמן, ממש כדרך חיים ולהרבות בשתיית מים.

מאז עברו כבר כ 7 שנים, עם הרבה מודעות ונחישות השלתי מעליי את העודפים, עדיין אין לנו משקל בבית וכן, יש לנו נערה ונער מתבגרים וילדה עם “נטייה להשמנה” כמו של אמא, אבל אנחנו לא עסוקים בכמה אנחנו שוקלים, אנחנו עסוקים באייך זה מרגיש לנו ומעבירים את המסר גם לילדים.

כבר שנים שאנחנו שומרים על זה כדרך חיים. פעמים רבות אני נשאלת איך אני מצליחה?, אז תפנימו שהסוד טמון במילה אחת בלבד – התמדה !

אם אני צריכה לתמצת את אורח החיים שלנו, אז הוא בסה”כ כולל כללים בסיסיים ופשוטים ממש ליישום –

  • לא להגזים בפחמימות (באף ארוחת צהריים למעט בשישי ושבת לא אוכלים פחמימות) ולעומת זה אוכלים המון ירקות ופרות, לא אוכלים כמעט בשר אדום אלא מיני עוף.
  • לא מנשנשים ! לא את הקצה של הפיתה מהכריך של הילדים בבוקר, לא טעימות מהפסטה של הילדים של הצהריים, לא מיישרים את העוגה שקנינו לאורחים בסופשבוע במשך כל השבוע ושאר חטאים קטנים שבמצטבר הם פשוט גדולים.
  • הממתק הרשמי שלנו הוא תמרים. בסופשבוע גם טיפה חוטאים. דגש על הטיפה.
  • אנחנו שותים המון מים. פיתחנו שיטה של לשתות מבקבוקים וזה פשוט עובד. את הדיאט קולה האהוב עלינו כל כך אנחנו שומרים לסופי שבוע.
  • לא אוכלים לחם לבן למעט החלה של שבת.
  • משתדלים לאכול מסודר, גם כשאני ימים שלמים לא בבית. זה אפשרי. משתדלים לא לאכול מאוחר, אוכלים בבוקר.
  • כשאנחנו יוצאים למסעדה טובה כי אנחנו עובדים או מבלים, אנחנו חורגים. נהנים מהאוכל ומתענגים כי חיים פעם אחת. למחרת מיד מאזנים.
  • עושים כושר 3-6 פעמים בשבוע. אני באופן אישי מגוונת בין רכיבת אופניים בשטח, ריצה, פילאטיס, שחיה, ספינינג, TRX  ועוד ועוד. הגיוון מרענן וכבר מזמן הפכתי מכורה. הספורט הוא חלק בלתי נפרד משגרת החיים. כושר זה אושר.
  • שינה – אנחנו ישנים מספיק. זה ללא ספק משפיע.

ומה עם הילדים?, הם מהצד רואים ושומעים, נחשפים ומתנסים ולאט לאט גם עבורם זו תהיה דרך חיים.

והג’ינס, כן, כבר מזמן שאני מצליחה להיכנס אליו (טוב נו לא ממש לזה של לפני 15 שנה, אבל בסביבתו…), הוא חזר אל ראש הערימה ובמרבית הבקרים אני מרוצה כשאני נכנסת למשקל האנושי שלי בדמות בגדיי. את בגדי המעצבות שעזרו לי להסתיר החלפתי כבר מזמן בג’ינסים קלילים של זארה ושאר מותגים עממיים שתמיד חשבתי שמייצרים רק במידה של פטיט, עד שהבנתי שכשאת במידה 38 החיים שלך פשוט קלים יותר.

אז בנות, תעשו לעצמכן טובה, עזבו את האובססיה הזו על קילו יותר או שניים פחות, תשתמשו בבגדים שלכן כמדד למשקל שלכן ולא משנה איזה מידה אתן לובשות, אם מרגיש לכן נוח ונעים ולא דוחק ומעצבן ומכביד, אז סימן שאתן שוקלות נכון ואם לא, אז סימן שאתן צריכות לשנות משהו. תעשו את המאמץ הזה, תהפכו את זה לדרך חיים, זה שווה את המאמץ של להתחיל עם זה, תעשו את זה לאט, צעדים קטנים ונחושים ובטוחים ותראו איזה אושר.

בתאבון ובהצלחה,

אני

מעברים – 2014
אקסטרה מייל -או במילים אחרות: כמה פעמים דחפתם את גבולות היכולת שלכם?
Menu