לפעמים חלומות נסדקים

לכי תסבירי לו. והוא כה רך וצעיר ואופטימי. היה.

לכי תסבירי לו. שזו רק תחנה, עוד שלב בסולם בדרך אל החלום, זהו הרי לא החלום עצמו, רק שלב אחד שנסדק, זה אפילו לא שבר, סדק שניתן לאחות.

החלום הרי רחוק וגדול.

ואיך אוספים את רסיסי הילד שהתרסק לך ברגע אחד, ככה פתאום?  חודשים של הצלחה. רגע אחד שזה נגמר.  או שזה רק הרגע מתחיל.

והלוואי שהיה רק נותן לי לגעת, להושיט יד, לחבק, לחפון את ראשו בחזי כפי שנהגתי לעשות כשהיה קטן ומתמסר.

לכי תסבירי לו. שגם לך התנפץ רק לפני יומיים חלום ועוד לא לגמרי אספת את עצמך. אירוע שעבדת עליו שמונה חודשים תמימים נדחה או התבטל או אלוהים יודע מה יעלה בגורלו וכל זה פחות מחמישה ימים לפני שיצא לדרך. לא סתם אירוע, אחד כזה די ענק, עם שרים ומכובדים וטונות של בינויים, אוהלים, ציוד, דוברים, עיתונאים ושני יזמים שהשקיעו מיליארדים ויושבים עכשיו בבית ולא מבינים איך החלום שעבדו עליו 13 שנים תמימות לא יוצא לדרך כמתוכנן, נלחמים בארגוני ענק ונאבקים ביועץ המשפטי לממשלה.

לכי תסבירי לו. שלא תמיד צריך לחפש סיבות, טיעונים, הסברים, פרשנויות, תשובות. לעתים צריך פשוט לקבל את הדברים כמו שהם. לטוב ולרע. לתת להם לחלחל אל חיינו, עובדתיים וקשים, נוקבים ומכאיבים. לכי תסבירי את זה גם לעצמך.

לגונן  – כל מה שאת רוצה זה להגן עליו, לעטוף אותו, להכיל אותו ואת כאבו ואת שברו של חלום, כזה שהוא שם בו חודשים של עבודה, ימים של תכנון, אגמים של זיעה, מאמץ, מחשבה, ריצות, נסיעות, השקעה, מוטיבציה. לו רק יכולתי לקחת את ייסורי נפשו וגופו ולהביא אליי את כל מכאוביו שיתמזגו עם מכאוביי שממילא מאיימים לכלות את שנשאר.

לכי תסבירי לו. שאנחנו לא נשברים. זן נדיר, ציפור משונה. זו רק מכה קטנה בכנף, בעוד רגע יתאחה שברה ותוכל להמשיך לעוף, תנסוק מעלה ותמשיך לדהור אליו אל החלום, מחשב את מסלולך מחדש, שכן בדרך הסלולה נתקלת במכשול, נדרשת עקיפה ואולי הדרך תהיה קשה יותר כעת, אך בטוחה, מלאה בנחישות, הרי מה שלא הורג מחשל ואת זה ינקת עוד בצעירותך, לפני שהפכת לנער השרירי והיפה, לספורטאי הנשמה שנהיית.

לו רק יכולתי להסביר לו שאלוהים נתן לו כנפיים, אבל זה הוא שמשאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף. ולו רק יכולתי להסביר לו שלהגיע למעלה אל החלום, לכבוש את פסגת ההר  לא שווה כלום בלי האושר שטמון בדרך ולעיתים נמהל האושר בעצב, כרוך במשברים, אך החכמה היא לתקן את הסדק, לאחות את השבר ולדרוך עליו בבטחה, על השלב הזה בסולם, שלולא הוא, לעולם לא תגיע אל פסגת ההר.

לו רק יכולתי. אבל הכול נראה מכאן כל כך אפל ומדכא ומכאיב.

זמן – כן, התרופה הזו. שמאחה פצעים פתוחים, מכהה מכאובים ומטשטשת מצבים. זמן. תני לו זמן.

פרספקטיבה – עכביש אחד שהסתבך בקורים אותם טווה לא הצליח לראות את קרני השמש, למרות שזו זרחה במלוא הדרה, לרגע חשב להתייאש ולשקוע באפלה, בוכה על מר גורלו, אך לא. במקום זאת בחר העכביש בעבודה קשה ובנחישות להסיר מעליו קור אחרי קור, נותן לאור לחדור אט אט, עד אשר ראה אותה את השמש צהובה ויפה ואופטימית.

לכי תסבירי לעצמך. יש לך תפקיד. לעזור לנער הצעיר שלך שרק לפני רגע היה ילד צעיר ורך ולאבא שלו ששוכב לצדך מרוסק, שממשיכים הלאה.

ממשיכים.

אני

אביב. השדות מבשרים
לילה ראשון בלי אמא -הילדים שלי מבלים ברייב עצמאות – 2014
Menu