ילדת השמש

עוד פוסטים

מוקדש באהבה לבנות ובני כיתת שיטה, בני הכיתה שלי.

מזה כמה שנים שאני מקבלת איתותים: ״את חייבת לראות את הסרט ילדי השמש”. מזה כמה שנים שאני מתחמקת. לא חייבת. לא רוצה לראות. שלשום בערב נכנעתי. התמסרתי.

צפיתי בבעתה בסרטו התיעודי, המרגש ועטור הפרסים של הבמאי רן טל. הסרט עוסק בהתרסקות החלום הקיבוצי וסיפורו של דור הצברים הקיבוציים, אשר היו אמורים לייצג את החזון ולהפוך לדור גאה אשר ישמש דוגמה לארץ כולה.

הסרט הזה מטיח את האופן שבו גדלנו ישר לפרצוף, בלי סנטימנטים, בלי חנופות, אמיתי וכואב. קטעי הארכיון הנדירים שנראו על מסך הטלוויזיה שלי גרמו לכבש גדול לעמוד בגרוני ולרגעים הרגשתי כמו בסרט אימה של היצ’קוק, ראשי נדבק לכרית ולא יכולתי לזוז.

זר לא יבין זאת. מי שלא היה שם לא יוכל להבין על מה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על משהו שאין מילים שיכולות לתאר, מדובר בתחושות כל כך עמוקים, חקוקים בנימי נפשנו.

הסרט הזה, שבו נראים ילדי קיבוץ רכים וזכים ננטשים על ידי הוריהם בשעת לילה, מושארים לבד בחושך הגדול לגורלם, המקלחות המשותפות לילדים וילדות, הקבוצה… הסרט הזה מזכיר לכל בן ובת קיבוץ שחשבו שהם מצליחים להדחיק עמוק עמוק את הזיכרונות, את מה שהם לא רצו לראות ושם להם את המציאות של ילדותו ישר לפרצוף.

אני, במהלך עשרים השנה האחרונות, קצת אחרי שעזבתי את הבועה מנותקת המציאות שבה גדלתי, אימצתי לי גישה מאוד מיוחדת להתמודד עם החיים, תייקתי בתיק הזיכרונות רק את החוויות הטובים שלי מהבועה וכן, היו לנו הרבה כאלה, הדחקתי עמוק, במגרה האחרונה את הזיכרונות המבעיתים, הלא נורמליים… באמצע כשילדתי שלושה ילדים שרוצים לישון במרבית הזמן בבית, קרוב לאמא שאפשר לבוא אליה תמיד, בכל שעה, בכל רגע (כן, אני מעודדת את זה…), הבנתי שעליי גם להתגבר פעם אחת ולתמיד על הפחדים מהדבר הזה שנקרא לילה ואני באמת לא יודעת איך, אבל היום אני והחושך כבר ממש מסתדרים…טוב, הגיע הזמן בגיל 40 להפסיק לפחד ממישהו שאולי מסתתר תחת המיטה לא?…

הסרט עזר לי להבין במהלך היממה האחרונה, בה הוא מהדהד בי, שאולי את תכונת האופי הבולטת שלי, הלא היא פרפקציוניזם קיצוני (ממנו אני מנסה להיפרד לאחרונה במסגרת חגיגות משבר גיל ה 40) בעצם קיבלתי גם משם, מהבועה, זו שבמשך כמעט עשרים שנות חייך הראשונות את חלק מקבוצה מופלאה, בה יש לך עשר אחיות ועשרה אחים, בני הכיתה שלך ובמשך רוב הזמן את עסוקה בלשרוד בתוך הקבוצה הזו.

כשאתה ילד ואתה חלק מקבוצה כל כך גדולה (היינו כיתה ענקית), שהיא חלק מהמהות שלך, היא הזהות שלך, אתה נולד לתוכה, יונק אותה, גודל אתה ואתה לא מבין שאתה בעצם בהישרדות, על שימך הטוב, על המראה שלך, על ההישגים שלך, על המקום שלך.

כשאתה גדל בקבוצה כזו בכדי לבלוט בה עלייך להצטיין, בכדי לנצח בה עלייך להילחם, בכדי להשיג בה עלייך לרצות כל כך חזק, ללמוד להיות הכי והכי.

לא פלא שכשאתה יוצא ממנה לחיים האמתיים אתה ממשיך לנסות להיות כל הזמן הכי.

הסרט הזה הזכיר לי שבזכות הבועה שבה גדלתי ערכים לא היו ולעולם לא יהיו עבורי סתם מילים, אלא משמעות אמתית ודרך חיים.

אני מרגישה בת מזל שיש לי את בני כיתת שיטה (ובכדי שיישארו קרובים לליבי תמיד, קראו את שם הרחוב החדש בו אני גרה שיטה…) ואני מודה שאני לא יודעת אם אני כועסת או שמחה על זה שהייתי חלק מאחד הניסויים המעניינים שנעשו בבני אדם, אני שמחה על מה שהייתי, מי שאני ומה שאהיה. שמחה בחלקי.

באהבה,

אני

סיפורי סינדרלה 2
ניו יורק 2013 – מכתב במזוודה של מתבגר בן 13
Menu