2013 – פעם ראשונה ואחרונה שניסיתי לרוץ בבחירות…
על גבהה נישאה בנופי הגליל שוכן לו קיבוץ קטן. בקיבוץ הזה גדלתי.
כשהייתי ילדה וגם כשבגרתי ינקתי היישר אל תוך הDNA שמרכיב את מה שקוראים לו אני את ערכי הקהילה.
ערכי הקהילה בקיבוצים היוו מאז קום המדינה את הבסיס לתצורת החיים השונה והמשונה הזו – קיבוץ. ערכים פשוטים וחד משמעיים וזה מה שאפשר להם להתקיים – שיתוף, הדדיות, יחד. כמה פשוט ככה גדול.
לפני 17 שנים עברתי להתגורר במושב משמר השבעה במרכז הארץ. רגע לפני שנולדה בתי הבכורה הבנתי שאני את חיי אקשור עם מקום שבו אוכל לממש את ערכי הקהילה, למען ילדיי, למען בעלי ולמעני.
לא עבר זמן רב ומצאתי את עצמי ביחד עם חבורה מצומצמת של אנשים טובים מתנדבת, הפכתי פעילה בחיי הקהילה, בתנועת הנוער, בחיי הגנים ובתי הספר ובהווי של החגים והשמחות.
עד ש… לפני חודשיים תמימים הגיע זמן בחירות.
אני שמעולם לא הסכמתי להיכנס ולשבת בוועד המושב, אלא רק לתרום מן הצד, לפעול לצד חבריי בוועדת חינוך ותרבות משך שנים רבות, הפעם התרציתי. הבנתי שהישוב הקטן שלנו דורש שינוי ושלא מספיק לסייע ולתרום ולהתנדב מבחוץ, צריך להיכנס פנימה. אז התנדבתי.
למה דווקא עכשיו התרציתי?, כי עכשיו נקרתה בדרכנו הזדמנות שמעולם אולי לא הייתה. עכשיו ידעתי שאפשר להצליח להרים את הדבר הזה שקוראים לו קהילה, הדבר הזה שמושתת על שיתוף, הדדיות ויחד.
אותו דבר שלא הצליח להתרומם במקום המקסים הזה, לפחות לא מאז שאני כאן.
עכשיו ראיתי הזדמנות מעצם העובדה שבמהלך השנתיים האחרונות הצטרפו למושב 82 משפחות חדשות ועוד עשרות רבות של תושבים שמעולם לא היו כאן. המושב פתאום התמלא באנשים צעירים ברוחם, בילדים, בתושבים. הזדמנות כבר אמרתי?
אז ביחד עם קבוצה של עוד עשרות חברים התכנסנו והרמנו רשימה של אנשים מצוינים, רובם כבר שנים עשו ועושים למען הדבר הזה שקוראים לו קהילה, אחד מאתנו הוא אפילו בולדוזר, מי שהנהיג אותנו, אדם שמשך שנים רק עשה למען והצליח לעשות דברים שהם באמת כנגד כל הסיכויים.
שמחים וטובי לב יצאנו לדרך, הזמנו את כל מי שרק רוצה להצטרף וקיווינו שחלום הקהילה ממש עומד בפתח.
אבל… עולם כנראה כמנהגו נוהג ובמהרה התארגנו להקמה נגדנו 2 רשימות מתחרות, האחת של תושבים ותיקים שכבר שנים רבות יושבים בוועדים והשנייה של צעירים.
אנחנו ידענו שאם תקום רשימה של צעירים שתלך נגדנו החלום שלנו יתנפץ.
והנה הסיפור:
בלילה אחד קר, של חורף אחד קר במיוחד, הזמנתי אליי הביתה את מי שעתיד היה להתמנות לראש רשימת הצעירים שהיה ברור לנו ולכולם שהיא תהיה הרשימה שתתמודד מולנו ולמרות ששנינו לא ממש הכרנו, אמרתי לו כך:
דע לך איש צעיר שאנחנו אמנם לא מכירים, אבל משיחה של חצי שעה ניכר ששנינו קורצנו מחומריDNA דומים ודע לך שאני ממרומי גילי רוצה לספר לך מה יקרה לולא אתם ואנחנו נלך ביחד ולולא נתפצל (בשלב זה של השיחה שנינו כבר הסכמנו שהמצע של שתי הרשימות זהה לחלוטין ! שתי הרשימות רוצות את אותו דבר בדיוק), מה שיקרה הפצרתי בו זה התסריט הבא: רחובות הישוב הקטן והיפה שלנו יתמלאו ברכילויות, רפש יצוץ מכל פינה, שנאה ואיבה ימלאו את חלל האוויר ואת שנעשה לא ניתן יהיה להשיב.
הוא, שצעיר ממני ושנדמה לי שנאיביות מאפיינת אותו (כך רציתי ואני עדיין רוצה להאמין) הסביר לי שתחרות הוגנת זה טוב, שהציבור רוצה אלטרנטיבה פרסונלית לחלק מהדמויות ברשימה שלנו (שרובם כבר עשו ימים ולילות ושנים ושעות למען הישוב), שננהל מאבק בוגר, נקי מלכלוכים, מאבק נעים ואחר כך נשב ביחד בוועד והכול יהיה טוב.
תשמע בחור צעיר, זה מעולה לסיפור או אגדה, רק שזה לא יכול להתקיים במציאות.
אנחנו חייבים להתאחד אמרתי לו שוב ושוב, עוד לפני שהקמתם רשימה, אנחנו הרי רוצים את אותו הדבר, הצעתי לו שנפנה לחברים מהרשימה שלהם מקומות ריאליים וראש הרשימה שלנו אפילו הזמין אותו למחרת והציע לו את תפקיד יושב הראש. רק אל תלכו נגדנו ואנחנו נגדכם. אנא ממך, אל תיתפס לדפוסים ששמורים להיסטוריה, תביא גישה חדשה, צעירה, דינאמית, גישה משתפת ומפשרת, כי אם לא, זה יהרוס את חלום הקהילה המשותף לכולנו ולא יהיה לא שיתוף, לא הדדיות ולא ביחד, יהיו שתי קבוצות ומשקעים וחבל, כי כשחרא צף הוא צף ואת שנעשה לא ניתן למחוק במחי יד ויהיה קשה להשיב.
וכך היה, הוא סרב, הם בחרו למרות כל הבקשות ללכת נגדנו. יצאנו למאבק, החרא צף, רפש התגלגל ברחובות והפך מכדור קטן לסלע ענק, סוחף אתו בדרך מילות שנאה ושטנה ושקרים וטינופת שאפילו גשמי הזעם והסערה הגדולה שהכניסו את כולם למספר ימים לבתיהם לא הצליח לנקות !
בקמפיין שהתגלגל נגדנו ועבר מבית לבית, ממדרכה לגן ציבורי, דרך המכולת ורחמנא ליצלן אפילו אל כותלי בית הכנסת בכל שבת הוא נכנס, הציגו אותנו כגנבים, מושחתים, לוחמניים, לאומניים, עשירים ומתנשאים (אגב, במערכת הבחירות הזו למדתי שזו מילת גנאי להיות בעל ממון) ועוד ועוד תארים שרק השתיקה יפה להם.
תשמעו, אנחנו לא ! מדובר בחבורה שניתן להגדיר אותה במילה אחת – מצוינת !
מדובר בחבורה של אנשים שכולם כבר עשו לביתם, חבורה של אנשים מנוסים, ערכיים, בעלי יכולות, מלח הארץ, חבורה של אנשים שרק רצו לתרום ולקדם, לטפח ולהעשיר ולהביא טוב !
הקבוצה של הצעירים שהתמודדה מולנו כללה אנשים טובים, כאלה שלבטח יכולים לעשות ולהשפיע ולתרום, כאלה שעד היום השקיפו מהיציע ושמם לא נקשר בכלום, לא לטוב וגם לא לרע, הקבוצה הזו הציעה לציבור את מה שאנחנו הצענו בדיוק רק עם פרסונות אחרות, אז למה לא להיות ביחד מלכתחילה ולחכות לסוף ניסינו להבין?, הרפש שיצא בדרך הסביר לי את הכול.
אנשים אוהבים לשנוא. הם מונעים משליליות, רואים את הרע במקום להביט אל הטוב.
אז איך זה נגמר?, הציבור שכנראה רצה שינוי בחר בהם בגדול. ההדחה של האנשים שאהבו כל כך לשנוא באמת על לא עוול בכפם הצליחה להם ובגדול.
אז מה בעצם קרה?, החמצנו הזדמנות היסטורית להצליח להגשים חלום שכביכול היה משותף, חלום פשוט, כזה שלא צריך תקציבים, משאבים, דיונים, אמצעים בכדי להגשים אותו. חלום פשוט ושמו קהילה, שכל שהיה נדרש בכדי להגשימו היו שיתוף, הדדיות ויחד.
במקום החלום הזה קיבלנו זיכרון עצוב של מערכת בחירות שהתמקדה באייך לפלג בין הקבוצות והתמקדה אך ורק בפן האישי, בהכפשת החבורה הזו שבמשך עשור הזיזה את עצמה השכם וערב מאזור הנוחות ועשתה ימים ולילות, שנים ושעות למען כל מי שבעט אותה החוצה.
ויש כאן סיפור על המנהיג שלנו, אחד שכל כך אהבו לשנוא אותו, הכפישו את שמו באכזריות ושכחו שכל מה שיש להם, אבל כל מה שיש להם ושאין באף מקום אחר, היה וקרה אך ורק בזכותו ולולא הוא כל מה שיש להם לא היה.
ויש כאן מניפולטור גדול ואכזרי שבישל את הדייסה הזו נגד המנהיג שלנו בפרט ונגדנו בכלל באופן שיטתי, בערמומיות וכעת יצא מנצח, למרות שהוא לא שייך לאף רשימה ותמך בכולם…
איזו החמצה. הפסידו בולדוזר שעשה למען כולנו כל כך הרבה, בולדוזר מהסוג שאני נשבעת לכם שפשוט אין למצוא ויחד אתו הפסידו חבורה מצוינת.
ומה עכשיו?, קולות מכל הכיוונים קוראים לנו לשים את האמוציות בצד, לפעול מהראש ולא מהלב, לשכוח את כל מה שהיה, לא להביט אל הזחיחות וחיכוך הידיים באושר של רבים כל כך שהשיגו את מבוקשם וקיבלו אקשן עלוב למתחילים, לבוא ולשבת עם מי שבעטו אותנו החוצה, לשתף פעולה, לעזור, לתרום מניסיוננו, להקים קהילה, להיות ביחד, להתעלם מהכדור הקטן שהפך לסלע ענק של רפש ושנאה.
אבל?, האם זה אפשרי?, האם במכונות עסקינן?, האם אפשר למחוק את שנאמר ונחרט על ליבו של אדם?
והאמת, שאין כאן שורת סיום, אין פאנץ’, אין סוף, יש בעיקר תחושת פספוס והחמצה.
ויש כאן חבורה אחת קטנה שאמנם הפסידה בבחירות אבל הרוויחה אחד את השני.
סוף הסיפור.
