את צריכה הפסקה מהחומרים הקשים האלה אמר לי מישהו שמכיר אותי היטב מהצד השמח והפיוטי של החיים.
זה עלה לי כמו גוש לגרון כשהתמסרתי לרגעים של יצירתיות בבית של אמן ואיש מדהים, כשניסינו לנתח איך מעבירים החוצה את מה שמתחולל במוח היצירתי שלו פנימה.
הבטתי מהופנטת בגוף הצנום של זו שישבה מכוסה במעיל גדול מלא כתמי צבע על רצפת החדר מפוצץ הכישרון וציירה עם מכחול על קנבס ענק בזמן שהאיש המוכשר הראה שרטוט של מה שמתחולל לו בראש והסביר במילים קטנות רעיונות גדולים מהחיים.
ביום שישי רגע לפני שהיא באה השבת,
ליד מיטתו של פצוע קשה, בנו הפעוט שוכב עליו ומלאכים טובים מנגנים שירי קדושה קטנים ונעימים עם גיטרות וחליל.
הוריו שהמאבק על הארץ הזו חרוטים בקמטי חייהם אוחזים במיטת בנם ואנשי חסד ענקיים שמתבוססים גם הם בחומרים הקשים האלה כמוני, שולחים לי חיבוק במבטים.
אחד מהם שמלמד אותי שיעורים בנתינה, נושא דברים ומסיים בהבטחה לו ולמשפחתו, שאנחנו שכל כך נקשרנו אליו ואליהם, מבטיחים לא לעזוב עד הסוף הטוב שאמן שחייב לקרות.
הפצוע עצם את עיניו, התמסר למילים, לשירים הקטנים ולרגעי הקדושה כשהוא מחבק את בנו בידיים נוקשות שמחכות שאיזה עצב במוח ישחרר להן כבר פקודה.
בכיתי.
מודה שאני כבר לא בוכה כמעט. כיסיתי אותי בשמיכות מגנות.
בכיתי.
כי ברגע הזה שבו ההפסקה היצירתית ההיא שלמזלי היא שגרת החיים והעבודה שלי כל יום, התערבבה לי עם הרגע המורכב הזה, ידעתי שוב שחובתנו המוסרית לא לקחת הפסקה מהחומרים הקשים האלה.
עלינו לגייס את כל הכוחות שנטועים בנו עמוק ולהמשיך להיות שם עבורם.
הם הטובים ביותר.
והם שילמו מחיר שעד שלא עומדים ליד המיטות שלהם עם בני משפחתם, בימי שישי רגע לפני שהשבת נכנסת והמלאכים מנגנים, אז לא מבינים.
חזרתי הביתה עם זר חמניות קטן. צהובות.
הן הזכירו לי את מה שלימדו אותנו בילדות על נתינה ועל איך לשזור אותה כחלק בלתי נפרד מהחיים תמיד ואת השדות והחיטה והתמימות.
וכשסידרתי אותן באגרטל צנום הן פיזרו לי בבית זיכרונות עם רסיסי טל מזהירים וידעתי שיש לי עוד הפסקה קטנה ומבורכת מהחומרים הקשים.
אלבר קאמי כתב פעם, ״בעיצומו של החורף מצאתי בתוכי קיץ בלתי מנוצח״.
בשורות טובות שיהיו לנו כבר.
שבוע טוב
באהבה,
יעל
