השעה הייתה קרובה לחצות. מסביב הכול נצץ. הרחבה בדיוק התחילה להניע, המון צמא לשכוח ולא להרגיש רקד כאילו זה הריקוד האחרון. האווירה להטה.
ואז היה פוש. צה”ל נכנס ללבנון. סובבתי את הטלפון. לא רוצה לדעת.
מישהו העביר שוט של טקילה.
יש רגעים שבהם כל מה שהכרנו נשמט. הסימנים שהובילו אותנו, הכוכבים שכוונו את דרכנו – מתפוגגים. נשאר רק ריק.
ככה הרגשתי. מסביב הכול עדיין נצץ כשיכולתי להרגיש איך אני מתרוקנת מהסימנים שלי שמחזיקים אותי.
פעם ראשונה בחיי שקצת קינאתי בהמונים סביבי שישתו כנראה את כל הבקבוק של השוט ותיכף לא ירגישו כלום.
לא ידעתי מאיפה אני אגייס כוחות להתמודד עם המון פצועים חדשים שתיכף יגיעו. בדיוק כשהמחלקות מתחילות להתרוקן לנו. בדיוק כשרואים איזה אור בקצה המנהרה הארורה הזו של הסבל של הפצועים במחלקות השיקום.
למחרת לא היה זמן להתאפס כי האירועים ניהלו את הקצב – על הבוקר ארבעה פצועים ליחידה בשכם.
טיפול נמרץ. שוב.
חילי טרופר כתב על לוחמי צוות 100 מדובדבן שנפצעו ושהם הכול עבורי – “החבר’ה האלה עומדים בשורה אחת עם גדולי לוחמי ישראל בכל הדורות”. הוא צודק.
במעלית, בדרכי החוצה, הבנתי שהריק הזה אינו אובדן. הוא מרחב שבו משהו חדש יכול להיוולד. החיבוקים, האהבה, הרוח הנחושה של הלוחמים מהצוות – הם הסימן הבא עבורי. סימן שנולד דווקא כשכבר לא נותר במה להיאחז.
באותו רגע הודיתי על הזכות לחיות בדיסוננס המטורף בין עולמות השיווק, הבמות הנוצצות ועולמות השואו ביזנס שחייב גם הוא להמשיך ולהתקיים לצד הכאב והחובה המוסרית שלי לא לעזוב את כל אלה שמשלמים את המחיר הכבד ביותר מהמלחמה הארורה הזו שלא נגמרת.
החיים הם ריקוד מתמשך בין הקצוות – בין הזרקורים והעולם הנוצץ, לבין הקרקע החשופה של מי שנפגעו, של מי שאיבדו הכול השנה.
אל תישברי לי אמר לי באותו ערב ביציאה משיקום ראש מישהו שעושה חסדים – המשימה שלנו היא להיות סימן של אור עבורם, איפה שאין כמעט כלום. גם כשעבורם, העולם מתרוקן מהבטחות.
כמו אצל יונה וולך, הסימנים מתפוגגים. ואנחנו? אנחנו לומדים להיפרד מהם, ומגלים משמעות חדשה. לא תמיד יש תשובות. לפעמים צריך לשהות בתוך השאלה, להמתין לרגע שבו משהו אחר יתבהר.
בזמן שלחלקנו הכול עדיין נראה נוצץ, ישנם כאלה שעבורם הכול שחור, שבור, מרוסק. שני העולמות האלה מתנגשים זה בזה, אבל גם מזינים זה את זה. מהזוהר נשאב את הכוח להמשיך, ומהכאב נלמד איך להעניק.
אל תתייאשו. תתפללו שנמצא את הסימן הזה השנה. לא סימן חיצוני, אלא משהו עמוק, אישי, שנמצא בתוכנו. משהו שיאפשר לנו להיאחז, גם כשכל השאר מתפורר.
שתהיה שנה של התחדשות, שנה של כוח שנבנה מתוך השברים.
לבנון לצערי הביאה עלינו אתמול עוד סבל, שמונה משפחות שכולות ועוד פצועים רבים. נעמוד לצידם עד שימצאו את הסימן שייתן להם כוח להמשיך.
ואתם? תהיו טובים. ותעשו. תשאלו את עצמכם כל בוקר מה אתם עושים כדי להיות ראויים לאלה שהקריבו הכול למענכם.
שנה של בשורות טובות שתהיה. שיחזרו כבר כל החטופים עכשיו. שיימצא מזור למשפחות השכול הרבות, שיהיו לי בריאים כל הפצועים בגוף ובנפש. שנזכה לשמוח וליהנות מאירועים נוצצים ובמות מרגשות.
באהבה,
יעל זוהר
