במרץ אני עוזב
במרץ הבא אני עוזב את הארץ.
הוא מהכי טובים שלנו והוא עוזב. הוא כותב לי מעבר לים. רחוק. נח מהמערכה.
הוא כבר עשה לביתו מזמן. הוא גם מאלה שעשו לביתם של מאות צעירים שלנו, סיפק פרנסה משך שנים רבות להמון אנשים טובים.
ציוני. מלח הארץ. בית יפה, ילדים משרתים. חברות עסקיות מצליחות. תשלומי מיסים. אהבת המולדת.
קפלן. דגלים. זעקות.
אם אתה הרמת ידיים חשבתי לעצמי אז אבוי לנו.
אני נעצבת עליו, עלינו.
ברדיו מתנגן השיר הכל כך יפה ״ילדות נשכחת״ של נורית גלרון.
״זוכר איך שהלכנו דרך קבע
לאורך הרחוב המתרוקן
דבר לא השתנה
רק פה ושם דוהה הצבע
אולי זה רק הלב שמזדקן״
אולי זה רק הלב שמזדקן? או דור חדש שהתחרפן? אולי איבדנו את הדרך, אולי דבר לא השתנה ורק פה ושם דוהה הצבע ואנחנו בעצם סתם נזעקים?
הדלת נפתחת. הוא שב מהצבא. מהמקום שבו מתערבבים הצבעים של כל האנשים עם כל הדעות.
אנחנו מדברים על המתנחלים ועל אלה שחיים במקומות שבהם אתה יודע שאתה יוצא בבוקר ולא יודע אם תשוב. הסכנה אורבת בכל פינה. יש איתו בצבא לא מעט חבר’ה מההתיישבות שמעבר.
בלעדיהם אמא, לא הייתה לנו מדינה. הם מלח הארץ. הם שומרים עלינו בעצם ההתיישבות ואהבת הארץ שלהם. והם משרתים בצבא במקסימום. הם אחלה אנשים. מהטובים שיש לנו. אני יודעת. מכירה רבים מהם. אתה צודק.
ועכשיו כל כך הרבה שונאים אותם אני אומרת בעצב. וגם את ההוא שחי הכי רחוק מההתנחלויות במרכז של מעוזי השמאל לכאורה ומוכן להרים ידיים ולעזוב את הארץ לצערי.
כל כך הרבה אנשים שונאים אנשים.
ואולי כל מה שחסר לנו זה מנהיג אחד גדול מהחיים שיראה מעבר. מנהיג שיציל אותנו מלכלות במו ידינו את עצמנו.
ומזל אני חושבת שאני יכולה להפליג בדמיוני לילדות נשכחת של שנות השבעים והשמונים התמימות. הקצין שלי צעיר מידי ואין לו את הפריווילגיה הזו.
*********
האיש השמח
באצטדיון שבו אני נוהגת להתאמן כמעט בכל בוקר יש איש אחד קבוע. הוא מגיע בכל בוקר עם שחר לאסוף מהפחים בקבוקים למחזור.
הוא עושה את זה עם בגדי ספורט, בריצה, עם טלפון ביד קרוב לאוזן שמשמיע לו שירים שהוא מאוד אוהב. והוא רוקד.
הוא רץ ורוקד. עם הידיים והרגליים וסיבובים וצעד תימני והכול. הוא נראה כמו מופע ריקודי עם משולבים עם אימון של איש אחד.
האיש הקבוע מצחיק ומוזר ושונה וכל מה שאפשר לחשוב על מישהו שנדמה שמרגיש שהוא לבד באיצטדיון, חף מכל מחשבה של מה יחשבו עליי, איך אני נראה ושאר מחשבות שמונעות מרובנו להתנהג ככה או אחרת.
לפעמים אני מתקנאה בו באיש השמח שלא מעניין אותו מה יחשבו או יגידו או אם זה נראה מוזר. הוא פשוט תמיד שמח.
ומה נשאר לנו אם לא לבחור לקום עם שחר, לעשות ספורט ולבחור להיות שמחים. ככה פשוט.
*********
תמונות
השבוע צילמנו תמונות עם עומר ויעל לקולקציית חגים חורף של קאטליה הבייבי היקר שלנו.
על הסט ברחוב קטן ופשוט בתל אביב היה קסם.
כזה שמתרחש כשמדייקים לפני כן בפרטים של האנרגיה שצריכה להיות ואנרגיה זה בסוף הכול וכשהיא מדויקת ויש רמת בהירות גבוהה לגבי המקצועיות הנדרשת מכל אנשי המקצוע על הסט, אז מתרחשים קסמים.
תדייקו את רמת האנרגיה והמקצועיות בכל דבר יצירתי שאתם מנסים לעשות בחיים ותראו שיכול לקרות קסם.
תמונות הפוסט הזה משם. באדיבות הצלם הנפלא שי פרנקו. סטיילינג עומר – אהובתי אור לוזון. סטיילינג יעל – דניאלה קפילוטו.
*********
הדבשת
נהוג לומר שהגמל לא רואה את הדבשת של עצמו ובאנלוגיה אלינו ההולכים על שתיים, המבט שלנו מופנה קדימה, לעיתים קרובות אל חולשתו ופגמיו של האחר, בעוד שהחולשות שלנו נעלמות מעינינו.
ומה יקרה לו נביט לאחור וייתקלו עינינו בדבשת שלנו?
זה הכול עניין של נקודת מבט. פרספקטיבה. בחירה של מה לראות.
אדם שיודע להביט בחולשותיו במבט מפוכח, צמא לדעת, ללמוד, להבין, נטול אגו, כבוד עצמי, שיפוטיות ותירוצים ומוכן להתעמת עם פגמיו, יגלה מהר מאוד שהוא יכול להפוך כל חולשה ליתרון.
ומה קורה כשהופכים חולשה ליתרון? נעים קדימה. מגיעים לתובנות. משיגים הישגים. חיים את מה שנשאר לנו הרבה יותר טוב תמיד.
נדרשת מידה רבה של אומץ וכנות אישית בכדי להביט בדבשת שלנו. וסופשבוע זה תמיד זמן מצוין לעשות דברים שדורשים אומץ וכנות אישית. אז אל תהססו.
בהצלחה,
באהבה,
יעל זוהר
