שיאים

פוסט על שיאים משנת 2010 – רלוונטי כל כך גם עשר שנים אחרי.

התחום הזה שלנו. המפיקים. מלא בשיאים. הערב היה עוד אחד. עשרים שנה תמימות אני כבר שם. חווה שיאים. עולה ברכבת ההרים המטורפת הזאת של האדרנלין ואז יורדת. עולה שוב, מגיעה לשיא ואז יורדת. שיא שני שלי השבוע. בתחילתו התבשרתי שזכינו במכרז גדול וחשוב של אחת מחברות ההיי טק הגדולות בעולם, ובסיומו הפקנו אירוע מדהים משולב עם תצוגת אופנה.

התמכרות. התחום הזה ממכר. אי אפשר אתו. בטוח שאי אפשר בלעדיו. אני כנראה לא יכולה. מכורה לאדרנלין, לקצב, לקשיים, ליצירתיות, לשיאים.

“איך את עושה את זה?”, שאלה אותי הערב אחת המפיקות הצעירות שעובדת אצלי. להסתכל עליי מהצד זה בטח די מבעית. הקצב המהיר, האחריות, הדילמות, הקשיים, הלקוחות, הדרישות, האתגרים, הפתרונות, הג’אגלינג המטורף הזה בין ניהול העסק, לניהול הבית, לילדים, ל….

“אני מיומנת” עניתי בפשטות. צריך מיומנות בכדי להיות מסוגל לקחת על עצמך את הריזיקה שאנחנו המפיקים לוקחים, צריך אופי קצת של מהמרים, של חובבי אקסטרים בכדי להיות שם, בכדי להישאר שפוי בתוך ים הטירוף הזה, צריך להיות נטול ייסורי מצפון כלפי הילדים.

אחרי עוד הפקה מוצלחת, המחמאות, הגאווה, הסיפוק, האדרנלין בעננים. מחר תבוא הנפילה. אני כבר לא נופלת. אחרי 20 שנה לומדים לא ליפול. נהנים מהרגע, מכיבוש הפסגה, מההגעה לשיא וממשיכים הלאה, לכבוש את היעד הבא.

אני חושבת עליה, על המפיקה הצעירה שלצידי. האם היא תיפול מחר בבוקר? האם היא גם הרגישה שכבשה הערב עוד פסגה, שהגיעה לשיא?, אם לא מרגישים את זה, אי אפשר להיות במקצוע הזה שלנו. האם היא תתמכר אני שואלת את עצמי?, ימים יגידו. האם היא תתמכר ותעבור משבר כשתרצה להקים משפחה?. אני חושבת שהצומת הכי קשה ומכאיבה למפיקה מכורה, זהו הרגע הזה, שבו היא רוצה להקים משפחה, ללדת ילדים, לגדל אותם.

המקצוע שלנו שוחק, דורש, סוחט, המעסיקים מצפים ממך להיות שם, הלקוחות רוצים אותך 24/7,המשימות תמיד דחופות, התחרות מכתיבה סטנדרטים מאוד מסוימים. האם את מסוגלת להיות אמא ולהיות שם? ימים יגידו. כשאני רציתי להקים משפחה חשבתי שלא אוכל לשלב בין שני הדברים, היה נראה לי לא הגיוני להיות בקצב של עצמי וללדת ילדים. עשיתי הפסקה. עזבתי. עברתי לעבוד בעולם אחר. אחרי שנה הבנתי. או שאמות מדיכאון קליני, או שהילדים שלי יגדלו לאמא קרייריסטית, מכורה למקצוע שלה, אמא עצמאית, אמא יוצרת, מתמודדת, כובשת פסגות, מגיעה לשיאים.

מאז עברו 10 שנים, של עצמאות בתחום המקסים הזה שלנו, 10 שנים של שיאים אישיים, גדולים, מעצימים, מלמדים, מרגשים, 10 שנים של חוויות, רעיונות, נושאים, פחדים, אתגרים, הכרויות, אנשים, הצלחות. הילדים שלי חוו וחווים כל יום את העסק שלי, הם צומחים סביבו ולתוכו, הוא חלק נכבד בעיצוב האישיות שלהם.

לפני 20 שנה הגעתי לתחום הזה ממש במקרה, נדבקתי ברגע בחיידק ומאז אני כאן, מודה לאלוהים שלי (יש לי אחד מיוחד באמת), שהוא תמיד שם בשבילי, ברגעים שנראה שזה בלתי אפשרי, ברגעים שאין אוויר, ברגעים שהאחריות כולה מוטלת על כתפיי הקטנות, ברגעים של ניצחונות, ברגעי השיא. אלה הרגעים שמרכיבים את הפסיפס המדהים הזה של התחום שלנו.

אנשים שלא מגיעים לשיאים הם אומללים בעיני. אנשים שמגיעים אליהם, גם אם סובלים קשות מהדרך, רגע השיא שווה הכול !

תחלמו, תגשימו, תחיו. זה הלונה פארק הכי כייפי של החיים. תגיעו לשיאים. הם שווים כל רגע.

שלכם. אני.