טלטלת הארעיות של החיים
יש לי כלל כזה שאני לא צורכת חדשות. למה זה טוב? אבל מלחמה באירופה בעידן של פושים ורשתות חברתיות שמה לי מול הפרצוף כמה תמונות אנושיות מטורפות שמבהירות איך ברגע אחד החיים הופכים לגיהינום.
אני חושבת עליהם, על בני האדם שיושבים עכשיו בתוך קרון של רכבת שלא נוסעת לשום מקום רק בגלל שהיא מתחת לאדמה וזה הכי בטוח שיש.
על הפחדים שלהם, החלומות שלא הספיקו להגשים, הילדים שהם מנסים לגונן עליהם בגופם, אבל מי יגונן על מה שנצרב עכשיו בנפשם וייחרט שם לשנים, המוזות שלהם שנדמו בחסות רעשי התותחים, היוצרים, האמנים. ההיסטוריה בחסות המטורף התורן שוב מייצרת טרגדיה כאילו זה תפקידה הדפוק.
מה נשאר להם לבני האדם ?, לתת לו לעוז רוחם לנצח את הקרב האישי הזה. איש איש לגורלו.
ואתם? האם אתם קמים כל בוקר ועושים את המקסימום בידיעה שיום אחד הכול יכול פשוט להיגמר ? חומר למחשבה ועשיה.
מינימליזם
מינימליזם 1 – מסעדת a של יובל בן נריה.
הרגשתי כאילו הושיבו אותי במרכזו של דף לבן. המינימליזם בעיצוב החלל כולו, החל מהשם, הלוגו, מעטפת החלל, השולחנות והכיסאות, התאורה, היו מעין הכנה למה שקרה כשהחלו לזרום לשולחן המנות.
היה שם כזה עושר קולינרי מרחיב חושים, מעורר יצרים, מפתיע בטעמים. היה שם הכול. זו הייתה ארוחה שזוכרים.
התחושה הזו שהושיבו אותי במרכזו של מינימליזם עיצובי כה מדויק בכדי שהחוויה הקולינרית תהיה מקסימלית, מכוונת ומדויקת כמו שהיא אכן הייתה, היא מחשבה כה מעוררת השראה וכזו שבכלל מלווה אותי, באייך שחיי נראים ומתנהלים. זה מאפשר ליהנות מהדברים האמתיים.
מינימליזם זה דבר נהדר. תחשבו על זה. ותזמינו מקום ל a.
מינימליזם 2 – היצירה המופלאה של David Byrne’s
שגרמה לי לדמיין שאני יושבת בברודווי ניו יורק וצופה בה שם בלייב – American utopia היא יצירה מוזיקלית חובה למי שמעריך אמנות.
את היצירה שניתן לראות ב yes ביים לא אחר מאשר ספייק לי, באחת מיצירות הצילום והבימוי הגאוניות של הזמן הזה.
היצירה היא רצף מינימליזם אמנותי גאוני שכולל מופע מוזיקלי עם להקה אדירה של 11 אמנים שמנגנים בלייב על הבמה כשהכלים כולם נמצאים עליהם, תוך שהם גם רוקדים בכוראוגרפיה מופלאה.
אין שם מסכים, גם לא פירוטכניקה, אין תלבושות וצבעים, אלא סט אחד של חליפות אפורות ולהקה יחפה על במה אפורה עם רקע גאוני של בוקס עשוי שלשלאות ברזל שמייצר מראה יוקרתי ומאפשר זוויות צילום ומעברים של האמנים אל תוך ומחוץ לחלל שבו הכול מתרחש.
וכש David Byrne’s היוצר של כל זה, מפליא בגיטרה שלו את חלק מהלהיטים של Talking Heads שהייתה אחת הלהקות האהובות עליי (ושהוא כמובן הסולן האגדי שלה), אז ידעתי שזכיתי ברגע קטן של אושר.
נטע
נטע ברזילי במופע הקופות הגדול והראשון שלה.
כמה אומץ צריך בכדי לשים את הלב שלך על הבמה. במילים שאת בוחרת.
היה שם רגע שנטע הזכירה לי את בילי אייליש במופע המעולה שלה שראינו בפראג רגע לפני שהקורונה הגיעה, כשבילי הייתה כל כך חשופה במילים שלה בין השירים והקהל האדיר מירר בבכי והחזיר לה אהבה.
גם נטע, ברגע מסוים בתוך השואו וכל הגודל של הדבר הזה, פשוט התיישבה על קצה הבמה, באופן הכי אינטימי, קרוב, אמיתי, כנה ודיברה עם הקהל שלה מעומק ליבה. וברגע הזה יכולת לחוש ברטט של אנרגיה שעובר בקהל, מכניס כוחות ותקווה ואופטימיות בלבבות של אנשים שרק רוצים חיבוק.
נטע היא אמנית יוצרת כה מוכשרת, רואים את זה באייך שהיא מתקשרת עם הלהקה שיצרה ומקיפה אותה, בתקשורת שלה עם הלופר שכאילו מקשיב לה למה שעובר במוח היצירתי שלה ויחד הם מייצרים רגעים מופלאים ובאייך שהיא מתקשרת עם הקהל.
נטע גרמה לי לחשוב כמה נערות, נשים ובכלל בני אדם מקבלים ממנה השראה מכל מה שהיא מביאה, מהצורך להתנתק מסטיגמות, מדימויים, משונות ופשוט להביא יצירה ותוכן וכוח לעולם הפצוע הזה. נטע היא קול של דור ומזל שהיא משמיעה אותו בכזאת גאונות.
לסיכום, כי אין לכם סבלנות הרי לקרוא הרבה, זה היה שבוע עמוס יצירה והספקתי גם לשבת בתוך המופע המיוחד של אושר כהן בהיכל מנורה ולהתפעל מעשרות אלפי האנשים שצרחו את כל מילות השירים שלו כאילו רק חיכו לצרוח אחרי שנתיים דפוקות ונדהמתי כמה אהבה ומשמעות יש בו באושר כהן המופלא וכמה הקהל צמא לקבל אותם. ממליצה לכם.
והיה גם את המופע הראשון של עומר בהיכל מנורה ביום חמישי מתוך שניים והערב יש עוד אחד ואני אקדיש לזה פוסט שלם בשבוע הבא. אני רק אגיד שעומר הוא לא סתם האמן הכי גדול פה כבר למעלה מעשור. הוא מרוויח את זה עם כל שיר שיוצא וכל מופע שמעלה בכל פעם מחדש כי הוא פשוט יוצר גאון, איש קריאיטיב אדיר ומי שיודע כמה קשה צריך לעבוד בכדי להגיע להישגים.
מודה לאלוהים שאני זוכה להיות לצדו.
שיהיה לכם שבוע טוב ורק בשורות טובות ובריאות ותקווה לכל מי שהקרובים והיקרים לו מכל עוברים עכשיו טרגדיה איומה.
באהבה
יעל זוהר
