הסרט התיעודי על חייה של בילי אייליש שיצא אתמול, הוא מסמך שהייתי ממליצה לכל הורה שיש לו בני נוער לראות.
ברגע אחד מתוך למעלה משעתיים וחצי של מסמך חושפני וחשוב, מסבירה מגי- אמא של בילי אייליש את הסיפור כולו, כשהיא מנסה לתאר את מה שרוב ההורים פשוט מתקשים להבין.
אנשים עושים לבני הנוער חיים ממש קשים היא מסבירה, כשאומרים עליהם שהם פריבילגיים ושהכל בא להם כל כך בקלות ושלא ברור למה הם עושים את עצמם מדוכאים.
אבל יש כל כך הרבה סיבות להיות מדוכאים בימינו אם אתה בן נוער, אתה מתמודד עם הורים שמן הסתם חוו מיתון כלכלי כמו שחוו הוריה של בילי, הורים שפחדו לאבד את הבית שלהם, או להיקלע לקשיים כלכליים, דור של בני נוער שחיים בתרבות עם מגפה של משככי כאבים וסמים ובשנה האחרונה גם עם מגפת הקורונה האיומה שהשאירה אותם בחדר ומאחור, דור שעתיד אולי לחזות בהרס כדור הארץ, שחי באקלים פוליטי מפחיד, אקלים של גזענות, שנאה ועוד.
זו תקופה נוראית לעבור בה את גיל ההתבגרות היא אומרת ואנשים שאומרים שהמוזיקה של בילי אייליש מדכאת פשוט לא מבינים את הדור.
זה לא נכון שילדים מדוכאים, זאת תקופה מפחידה שמביאה אותם להיות כאלה ולא ההפך.
בילי אייליש בסך הכול שמה את זה לכולנו מול הפרצוף, בטקסטים שהיא ופיניאס אחיה כותבים ומלחינים, מבלי לנסות להסתיר או לשקר.
בילי אייליש היא הדבר הכי רחוק מתרבות הפייק, היא מביאה את עצמה כמו שהיא, לטוב ולרע. והדור הזה מעריץ אותה, כי הוא מתחבר לכאב ולאמת שהיא מביאה עמה.
אני מגדלת בבית בת זקונים מדהימה בת 16, היא מעריצה את בילי אייליש עוד מהימים שאף אחד בישראל כמעט לא הכיר אותה ועוד הרבה לפני שהפכה להיות הדבר הכי חם בעולם המוזיקה.
נטע שלי מרגישה שבילי אייליש מנחמת אותה, שהיא מעבירה מסרים סופר חשובים על אי השלמות, על מכאובי נפש, על פגמים שניתן לחיות איתם (תסמונת הטורט של בילי), על האומץ להראות כמו שבא לך ולא כמו שאיזה מודל יופי החליט שצריך להראות, על היכולת לבטא כאב בשירים, בטקסטים שהפכו עבורה להמנונים ושורות שהפכו משמעותיות מאוד, על הזכות לגדול בבית עם הורים שאפשרו לה לבחור להיות מי ומה שהיא רוצה תוך שהם תומכים בה ומעניקים לה בעיקר אהבה וחום ומהווים משענת חשובה.
בילי אייליש מציגה בפני העולם בסרט החשוב הזה, לצד הוריה ואחיה פיניאס, מודל שמלמד שאם ילד גדל בבית שיש בו הורים פתוחים, כאלה שמחנכים לעולמות של פתיחות מחשבתית, שמבינים שמוזיקה ומחול וספורט ודוגמא אישית של ההורים הם החשובים ביותר, אז גם בלי להיות יום אחד במערכת החינוך, יכולים לצמוח בני נוער סופר מוכשרים, יצירתיים, צנועים, נועזים ולהביא לעולם משהו כה אמיתי שנדמה שכל כך חסר בו בעידן הפילטרים, הפייק והבוטוקס.
זכיתי לקחת את הבת שלי לפני שנתיים כבר להופעה של בילי אייליש בפראג יחד עם אחותה הגדולה גם. הופעה שעד היום נחשבת לאחת הטובות והמוצלחות שלה, זכיתי לראות עשרות אלפי בני נוער מצטופפים בקונצרט שבו אין מיליון רקדניות, אין במות נפתחות ונסגרות, אין אש וגם לא זיקוקים, אין להקה של 20 נגנים וגם לא אלף תלבושות, אבל יש קסם. יש אנרגיה שמגיעה מעומק המשמעות שמייצרות המילים, יש כנות, יש אמת.
באחד הרגעים בהופעה (שנמצאים גם בסרט), בילי מבקשת מהקהל שיעזבו את הטלפונים ושינסו לשיר אחד להיות כאן ועכשיו, לחוות את הרגע הזה בהתהוות שלו, מתוך הבנה שהוא לעולם לא יחזור ושיש לו משמעות, כזו שגורמת לאושר.
וזהו הסיפור כולו – לנסות ללמד את הדור הנפלא הזה, שעליו להבין שהזמן לא חוזר ושיש לנצל כל יום וכל רגע בחיים האלה באופן חיובי וטוב ומועיל.
הבת שלי כבר ראתה את הסרט הזה יותר מפעם אחת. אני שמחה שהיא מעריצה את בילי אייליש ואת המסר שהיא מביאה לעולם.
אני מציעה לכל מי שיש לו בת או בן נוער בבית לפתוח את הראש, לנסות להבין את הדור הזה ואת מה שהם עוברים, לשמש להם דוגמא אישית, להעניק להם תמיכה נפשית, להקשיב להם, לדובב אותם לדבר, לנסות לצקת משמעות לחיים שלהם בעידן כה קשה, לנסות לשכנע אותם לעשות פעילות גופנית ולהירשם לחוגים מכל סוג שהוא, העיקר שיעסקו ביצירה. זו משימה כה חשובה והיא יכולה להתרחש רק אם עוד ועוד הורים יכירו בחשיבות שלה ויעשו מאמץ גדול למען הדור הזה.
ובלי קשר, רוצו לראות – הסרט משודר באפל טי וי.
באהבה
אני
