אנחנו חולמות! התברכנו ברצון וביכולת לחלום כפי שהתברכנו בזוג שדיים בלעדיים רק לנו וכפי שהתברכנו ביכולת ליצור חיים חדשים וללדת עוד חולמים וחולמות.
כן, כמובן, נו אני לא מפלה, ברור שגם גברים חולמים, אבל תרשו לי הפעם להתעסק בחלומות שלנו ולא שלהם, בכל זאת כשהם חולמים משהו, מתקיימים עבורם תנאים מקלים להגשמת החלומות, שכן הם לא מובילים את ניהול הבית, הילדים, החוגים, החינוך, הקניות, הכביסה ושאר ירקות שאמנע מלפרטם כעת מפאת אורך הרשימה. ואילו עבורנו הנשים, כשאנחנו חולמות, זה לא עניין של מה בכך, לחלום ולהגשים. לכן רבות מאתנו רק חולמות.
נשים רבות תקועות שנים בחלומות שלהן, מדלגות מחלום לחלום. ככל שגילן משתנה, כך משתנים החלומות. עם האכזבות, מותאמים החלומות למציאות, אבל רבות כל כך לא מצליחות לפרוץ מגדר החלום ולהפוך אותו למציאות, רבות ניסו, נכוו וחלומן נדם, רבות לא מעזות שוב למרות שרוצות כל כך ואלה שהפסיקו לחלום מסתובבות בינינו חיות מתות. נשים שלא חולמות מתות.
נסו לחשוב כמה נשים אתן מכירות שנמצאות בסביבתכן שכשאתן רואות אותן ברור לכן שהן נבולות, האש בהן כבתה, הן מתנהלות להן לאטן בשגרת היום המעיקה, הדחוקה והשוחקת שלהן, לא אוהבות את מה שהן עושות, את איך שהן חיות, את איך שהן נראות ובכל זאת הן נשארות.
נשים רבות כל כך חולמות להיות הכול, להספיק הכול, להצליח להיות גם אימהות ונשים למופת, גם לנהל קריירה מצליחה וגם בעלות זמן וזיכה למהות שלהן כאדם בעל צרכים. חלקן מצליחות. אבל כמה מאתנו חולמות את זה ועדיין קמות בכל בוקר לאותה משרה בינונית מ 8:30 ועד 15:00 שכבר מזמן משעממת אותן עד מוות אבל הן מרגישות שאין ברירה… מישהו צריך לוותר על החלום שלו בבית.
אפשר לכתוב ספר שלם של דוגמאות על איך חלקנו נותנות לחלומות שלהן להישאר בהקיץ, על איך חלקנו מוותרות, על איך רבות כל כך רואות את הגברים שלהן רצים מחלום לחלום, מגשימים, בזמן שהן שקועות עמוק בדייסת הקורנפלור של הקטנה שמתערבבת עם הכביסה של החייל, עם הכנת ארוחת הערב לגבר ההוא, עם השגרה…
הנה הסיפור האישי שלי על הגשמת חלומות: ראשית המעשה בקיץ חם אחד, אי שם אחרי שילדתי את בני השני שנולד שנה תמימה בלבד אחרי בתי הראשונה שנולדה אחרי שהצלחתי למרות גילי הצעיר אז – 26 שנים בלבד להגיע לקריירה מפוארת כאשת עסקים מצליחה, כזו שעובדת אצל מי שמעסיק אותה מצאת החמה עד צאת הנשמה, מסורה, טוטאלית, נאמנה, יעילה, חטובה ונטולת תירוצים, טענות או מענות.
ואז הם נולדו, שני המופלאים הקטנים שבגללם סדרי העדיפויות שלי השתנו, שעבורם רציתי לזרוק את העט ב 16:00 ולרוץ לשאוף לעמקי נשמתי את ריחם הטהור, הנעים, להתמזג עם עורם הרך ולתת מענה לבכיים וחיוכיהם.
אז בדיוק הם קלקלו את המסיבה, הם המטרידים הקטנים שהתחילו להיות חולים בכל שני וחמישי, שמסיבות בגן הפכו דבר שבשגרה, שביקורים בטיפת חלב, באף אוזן גרון ודומיהם הפכו חשובים יותר מעוד פגישה עם עוד לקוח מרוצה של הבוס שלי שהתחיל להבין שמשהו כאן השתבש, שהמסורה, הטוטאלית, והקצת פחות חטובה כבר לא ממש יעילה כמו קודם ואם פעם הוא קיבל אותי מסורה במאה אחוז מבוקר עד ליל, אז לא עוד. עכשיו הוא כבר לא לבד.
עם כל הרצון שלי להישאר במקום שהייתי בו זה לא עבד, הוא ידע לתת לי כל הזמן את ההרגשה שזה לא מספיק לו, שהוא רוצה עוד ועוד ועוד. זה נהיה בלתי נסבל. העבודה הפכה משעממת, מעיקה, שגרתית.
הגעתי למקום הזה של האין ברירה, נשארתי כי פחדתי. מי צריך עכשיו להעסיק אשת קריירה עם שני זאטוטים?… סבלתי. נבלתי. האש כבתה ודווקא משם צמחתי, מהמקום הכי נמוך, שפל, מעליב ודוחה אליו הגעתי.
לקחתי את כל הפחדים שלי, ארזתי אותם בחיקי ויחד יצאנו למסע. עזבתי את העבודה, מבוהלת מהמשכנתא שריחפה מעלינו, לצד עלויות גידול של שני זאטוטים ויצאתי לדרך עצמאית, טסתי להגשים את החלום שלי, נעזרת בעידוד חד משמעי מצדו של בעלי, הקמתי עסק עצמאי, פיתחתי לעצמי מודל מופלא לשילוב בין קריירה עמוסה מאוד לגידול ילדים. אני מודה שבדרך די וויתרתי על עצמי, אבל היום במרחק של 11 שנים מאז, אין בי צער וחרטה. יש בי המון סיפוק וגאווה, לא נתתי לחלום שלי לברוח, הגשמתי אותו.
אל תפחדו ליפול בנות. לעתים, דווקא הנפילות האלה הן שמקפיצות אותנו שלוש מדרגות מעל לנקודה בה היינו לפני שנפלנו. הכול בראש שלנו. הכול מתחיל ונגמר בחשיבה. בבקשה אל תפסיקו לחלום ואל תפחדו להגשים. נשבעת לפעמים זה מצליח.
בהצלחה ובאהבה,
אני
