זהו פוסט על הקשר או אולי על חוסר הקשר בין העולם הוורוד שמביט אלינו מהקיר והאינסטוש ושאר מרעיו, לבין העולם העמוק והאמתי שחבוי בנו בפנים ועל מה שקורה כשמגיעים החיים ונותנים לנו כאפה מטלטלת שמשנה לפתע את הכול.
ויש את הרובד ההוא, העמוק שבפנים, נסתר מן ההוא שבחוץ, מתחבא בין כותלי נשמה חבויה.
ובחוץ, שם חייהם של המצייצים, אנשי הסלפיש, המסמסים, המשחיזים לשונות לעוד סטאטוס הרואי בפייס.
והחיים שם בחוץ, המביטים ממסכי האפליקציות והרשתות, ורודים ושנונים ויפים ומדויקים ומתוכננים ומתוסרטים, אה וכמובן טעימים, כן, כמה שהם טעימים.
והאם מציגים הם מצג שווא, או מציאות מדומה, או אשליה שתתנפץ בפניה האכזריים של המציאות, או שמא חייהם וורודים?
ובתוך השקר הווירטואלי הזה, שמראה לנו שכל הזמן “הכול טוב” אצל כולם, לחלקנו זה קורה.
לעתים מגיחים אלינו החיים ונותנים לנו כאפה. חזקה, מצלצלת, מכאיבה, מבעיתה, מטלטלת.
ואז נמחקים תוך רגע אחד כל סממני החיים הוורדים שבחוץ ואז שוקעים אנו בנבכי הרובד ההוא, הפנימי, האמתי, האמיץ, האפל, זה שמכניס לפרופורציות, מחזיר למציאות והוא הכי לא וירטואלי שיש.
כבר שבועות שאני לא כותבת החוצה. מחביאה את המילים שיוצאות עמוק בפנים. לא מסוגלת להביא מילים מקרבי אל העולם הוורוד שאנחנו חיים בו שם בחוץ. כותבת למגרה.
מאז שחיה של מי שהכי קרובה אליי בעולם נמצאים בסערה המטורפת הזו של המציאות שדופקת לך צהריים אחד בדלת ומעירה אותך, מכניסה אותך לקרוסלה של מלחמה על החיים של הילד שלך, ללא כל הודעה מוקדמת, לא רמז ולא סימן, מרחיקה אותך ברגע מכל מה שהוא וירטואלי, חלקו כל כך רדוד וחסר תוכן אמתי ומביאה אותך להתבונן פנימה, נובר במעמקי הרובד ההוא, המרגיש, החרד, הדואג, המתפלל, הלא מאמין.
ומדי פעם אני מציצה אל עבר הלונה פארק הצבעוני של האינסטגרם והפייס, של קבוצות הווטסאפ האינסופיות, שאת חלקן התחלתי פשוט לעזוב באלגנטיות וחושבת לעצמי שאולי דווקא כיף שאפשר לברוח לשם, לעולם שכולם בו יפים, מעוצבים, מדויקים, שנונים, שקרנים. שם אפשר לזייף ולדייק ולהמתין לאהבה וירטואלית, עלובה ומזויפת שתגיע ותספק את תאבונו של האגו, או שמא זוהי תאבונה של הטיפשות?
והלב רוצה לעלות על מטוס ולברוח אל מעבר לים, לחבק אותה ולתמוך ולהפוך את העולם ולנסות להושיע. והמציאות חזקה מהלב ולא נותנת לברוח. אין לאן.
וההצגה כמו בהצגה חייבת להימשך, אז אני מעלה לפני כמה ימים גלריית תמונות מעוד אירוע מושקע ומושלם שיצרנו וחושבת כמה קל לשקר ולשחק עסקים כרגיל, הרי את שנסתר אי שם בעמקי הרובד ההוא, אף אחד מאתנו לא ממהר לשים על הקיר.
אמש, בעוד אירוע חתונה מושקעת ויפה שהפקנו, בזמן שהאורחים מאושרים, נראים כל כך מדויקים, נהנים מאוכל יוקרתי וטעים, הלהקה מנגנת ומנעימה את זמנם, בעת שהם יושבים בגינה שעוצבה כאילו נלקחה מסרט, אני יושבת בצד עם חבר קרוב שהוא גם ספק שעובד לצדי כבר עשרות שנים והגיע לשעה קלה לנשום אוויר, כן גם הוא, עוד אחד שקיבל את הכאפה מהחיים והוא מראה לי סרט של הילד שלו שהתעורר אחרי כמה ימים שבהם נלחם על החיים שלו בטיפול נמרץ והדבר הראשון שהוא עשה זה השמיע לו את השיר האהוב עליו של הדג נחש והילד שר את כל מילות השיר, בעת שהוא מחובר לעשרות מכשירים שמחזיקים אותו בחיים, בזמן שהוא נלחם במחלה הנוראית הזו.
אני חוזרת הביתה אל משפחתי, אל האיש שלי וילדיי ומזכירה לעצמי כמה חשובה המהות ואיזה מזל שאנחנו משננים את זה לילדינו כמו מנטרה, כמה חשוב להספיק, להעניק, לאהוב, להכיל, לראות וכמה רחוק העולם ששם בחוץ, זה הווירטואלי שמשדר שהכול ורוד והפי הפי, מזה האמתי ששם בפנים.
לא כל הנוצץ זהב.
שבוע טוב,
אני
