אין לי מושג בת כמה הייתי. היה לילה. שקט. כל בני הכיתה שלי שישנו לצדי באותו חדר כבר ישנו מזמן. ואז הם באו. הפחדים שלי שהיו מורכבים בעיקר ממה שאולי יש לי מתחת למיטה. אני זוכרת פחדים ממחבלים או אולי משדים או מפלצות או בדידות.
אני זוכרת באופן מוחשי את תיבת הרמקול הקטנה התלויה על הקיר ואותי עומדת קטנה וקפואה ומבוהלת, קוראת בקול חרישי הכי חזק שאפשר – שומרת בואי לכיתת שיטה. ושוב ושוב. שומרת בואי…. אני זוכרת את הדמעות שוטפות אותי. והיא לא באה. אני חוזרת לחדר הילדים ונכנסת למיטה של אחד מבני הכיתה שלי. ונרגעת.
בני הכיתה שלי היו האחים שלי. אני לא יודעת באיזה גיל הבנתי שהם בעצם לא. כלומר כן, אבל לא האחים הביולוגים.
אני זוכרת אותי רצה בשבילים הצרים באמצע הלילה. מבוהלת. רוצה להגיע להורים. מפחדת מהחושך, מקולות מלחיצים של עופות הלילה, מהתנים ומהקולות שרצו לי בראש.
אני שונאת את הלילות בקיבוץ שלי עד היום. הם מפחידים ומאיימים וקרים גם בשיא החום וגם כעבור שנות זיכרון רבות מאוד.
זה רק זיכרון אחד ולצערי אין לי עוד רבים מהילדות.
ממה מורכב זיכרון? עם השאלה הזו נפתח הסרט המטלטל ״ארבע שעות ביום״ שאליו הלכתי בסינמטק בתל אביב עם רוית חברת ילדות אהובה שלי ובין המעטות שיכולות היו לשבת לידי באולם ולהבין הכול בלי שום צורך להסביר.
כבר בתחילת הסרט נחשף בית הילדים המשוחזר שיצרו בקיבוץ יפעת והגוש שפחדתי שיתיישב לי בגרון מגיע במלוא העוצמה.
הסרט שמתחקה אחר סיפורה של אוריין צ׳פלין, בת קיבוץ שריד ובו מככבות אימהות מבוגרות ואמיצות המיישרות מבט למצלמה כשהן יושבות בתוך בית הילדים שבו השאירו את ילדיהם הרכים בגיל שלושה ימים בלבד, עת שבו מבית החולים, הוא סרט מטלטל עבור כל מי שהייתה אמא או ילד או ילדה שהם בוגרי השיטה. שיטת החינוך הקיבוצי והלינה המשותפת.
האימהות באומץ וכאב מספרות איך זה ייתכן. איך זה ריבונו של עולם ייתכן שדבר כזה התרחש? דבר שהוא מנוגד לטבע האנושי. איך ייתכן שאמא תפגוש את פרי בטנה הרך רק ארבע שעות בכל יום? מיום היוולדו ובעצם לתמיד. גם אני מעולם לא זכיתי לישון אצל ההורים שלי בבית או לגדול במשפחה כמו שאתם מכירים. גדלתי מיום היוולדי בבית הילדים ובכיתות.
בגיל שלושה ימים הביאו אותי מבית החולים עפולה וזהו. לבית הילדים.
והאמת שלא מדברים על זה. אם תשאלו אותי איך ייתכן שאמא שלי עשתה את זה?, אין לי תשובה. ולא רק לי. גם אוריין לא דיברה עם אמא שלה על זה עד שאיילת דקל הבמאית לחצה עליה וממש הכריחה אותה שזה יקרה. ובנינו, דברים שלא מדברים עליהם, כנראה שנפל בהם פגם.
כמו אוריין גם אני לא הרגשתי אף פעם קורבן דפוק של השיטה. הייתי גאה ועודני לספר שגדלתי בקיבוץ קטן בצפון, למרגלות התבור. למדתי בקיבוץ יפעת מכיתה ז עד יב ושם גם נרקמה החברות שלי עם רוית שבאה איתי לסרט.
כשיצאנו מהסרט הרגשנו מצד אחד כבדות וחוסר אונים כי זה באמת מטורף וקשה לצפייה ומעורר רגשות ומחשבות ומטלטל את הזיכרונות ומצד שני היו לנו חוויות ילדות טובות מאוד ומעצימות ואין לנו שריטות או טראומות גדולות מידי מהילדות. וזה עושה את זה מתוסבך יותר להבנה.
אוריין אומרת לאמא שלה בשיחה העוצמתית בניהן בבית הילדים שהיא מרחמת עליה, על כל מה שהיא הפסידה. בשיחה בניהן התחדד אצלי עוד יותר כמה האימהות שלי הייתה ועודנה פיצוי אחד ענק על מה שלא היה לי מעולם. אני אמא טוטאלית.
הילדים שלי ישנו איתי במיטה מתי שרק רצו מגיל אפס ולעולם ותמיד חיבקתי חזק ואמרתי שזה ממש בסדר לבוא אל אמא בלילה ומעולם לא ניסיתי להחזיר ילד שלי למיטה כי ככה צריך, מעולם לא השארתי אותם לבד בלילות גם כשבגרו מאוד, מעולם כמעט הם לא ישנו אצל חברות או חברים וכשביקשו התחננתי שלא, מעולם לא ניסיתי עליהם שיטות שמלמדים בספרים על איך להיות הורים טובים, מעולם לא דגלתי בשיטת הענשה כשיטת חינוך, תמיד הרעפתי עליהם חום ואהבה ואוכל חם וטרי שאני מכינה ותמיד הייתי נוכחת. לצד העבודה המאתגרת שבחרתי והקריירה והטרוף של החיים שאני חייה, תמיד הייתי שם ועודני, כאילו משלימה שעות לאמא שלי שפגשה בי רק ארבע שעות ביום או משהו.
כבר שנים שאני כאילו מנסה לתקן את מה שלא ניתן להבין. זר לא יבין זאת. מי שלא היה חלק מהשיטה לא יכול להבין כי זה באמת בלתי נתפס.
ועם זאת, כל חיי הודיתי על המזל הענק שהיה לי בחיים, להיות חלק מכיתת שיטה המופלאה, עם שולמית המטפלת הכי טובה בעולם, שעבורי הייתה עולם ומלואו, זו שידעה לטעת בנו ערכים, מוסר, אהבה, שמחה ודעת ועם עשרים אחיותיי ואחיי שהיו העוגן של ה DNA שממנו מורכבת האישיות שלי ושאיתם עברתי חוויות שאת חלקן אם אני אספר בטוח תגידו שאני מדמיינת או ממציאה או אולי הוזה.
אז ממה מורכב זיכרון? זיכרון של ארבע שעות ביום. זה מה שהקצו להורים שלנו. דמינו אתכם פוגשים או פוגשות את התינוקת או התינוק שזה עתה ילדתן רק ארבע שעות ביום. אי אפשר לדמיין נכון ?.
אז במקום זה, תעשו לעצמכם טובה ותוודאו כל יום שאתם שם ליד הילדים שלכם, מספקים להם רגעים מופלאים ומלאים במשמעות, תשומת לב, פשטות, הערכה, שמחה, צחוק, אופטימיות, ראיית הטוב שבהם, אהבה, חום, אכפתיות, ערכים, חוכמת ניסיון אישי ושקט נפשי, רגעים שאותם הם יזכרו כשינסו להבין ממה מורכב זיכרון.
הסרט ארבע שעות ביום יוקרן אם אינני טועה בכאן 11 ב 12 לפברואר ואם מעניין אתכם להציץ לדבר המטורף הזה שאני חלק ממנו אז שווה לכם לצפות.
שבת שלום,
יעל זוהר
