פוסט מ 2012 – מבצע עמוד ענן ועל עסקים שנפגעים…. כמה רלוונטי גם ל 2020
להתחיל לאסוף את השברים. יחלפו עוד ימים רבים כנראה עד שיתחילו בעלי העסקים לתקן עוד פעם את שהתקלקל, לחבר את הקצוות, לאסוף את הלקוחות, לחזור לעשות עסקים.
העסק שלי אמנם לא נמצא בדרום אבל הוא נמצא בחזית העסקים שנפגעים. הפקת אירועים. זה לא בראש של אף אחד להפיק אירוע כשהתותחים רועמים ואנחנו נלחמים על הבית.
אני מקבלת גם את המלחמה הזו בהבנה, כן, גם את זו… ישראלית פטריוטית שנשואה ללוחם ביחידה מובחרת, זה נראה לי טבעי לגמרי שהעסק שלי עומד להיפגע. אמנם עוד לא בוטלו לי אירועים שעתידים להתקיים בתחילת דצמבר וגם ככה בחרתי להרגיע את העסק שלי לאחרונה, אבל ברור לי שזה לא יאחר לבוא אם הלחימה תימשך.
להתחיל לאסוף את השברים. אני חושבת על חברות ההפקה הגדולות ועל כל החברות שסביב התחום שלנו, אלה שמחזיקות עשרות עובדים, מערכי תפעול, מחסנים, רכבים, משרדים… תקורות. מסכנים. מעניין כמה מהם לא ישרדו את הסיבוב הנוכחי. בכל סיבוב יש חברות שנופלות. מתרסקות. נסגרות. איך הם ייראו כשיגיע הרגע לאסוף את השברים?
שוב אני מודה לאלוהים שלי שעזר לי להתכוונן לעסק קטן ורזה, כזה שמסוגל להתמודד עם מלחמות ומשברים. מאז שהקמתי את העסק לפני 11 שנים עברנו כבר מלחמה ואינתיפאדות ופיגועים וביטולים וביטולים וביטולים ובכל זאת שרדנו.
יש לי אח שחי אי שם במינסוטה הרחוקה מאוד, אתמול כשישבתי עם הילדים שלי בממ”ד לראשונה בחייהם התכתבתי אתו. הוא כתב לי לעלות על המטוס ולבוא. הוא הזכיר לי שמאז 1979 הוא לא ישב במקלט ונראה שעם השנים הוא שכח איך זה מרגיש. מלחמה אחת שבה השתתף (מלחמת לבנון הראשונה) הספיקה לו בכדי לבחור לא לחיות כאן לצערי הרב והוא ברח כמעט הכי רחוק שאפשר. יש לו שם עסק עצמאי והוא לא יודע מה זה כשבכל כמה שנים העסק שלך נעצר, הולך אחורה בגלל מלחמה כזו או אחרת. יש לו שם שלושה ילדים, הם לא שמעו עד היום אזעקה מהי, ריצה לממ”ד, דופק מואץ, חרדות. גם לי יש שלושה ילדים, אצלם דווקא הפחד מקבל צורה, פנים ואופי בשלושת הימים האחרונים. הבכורה שלי מעלה תמונת חיילים אמיצים ובוחרת בסיסמא: “תנו לצה”ל לנצח”. זהו היא ישראלית גאה אני חושבת לעצמי. איך זה עובר מדור לדור… אנחנו לא בורחים. נשארים כאן להתמודד.
יום חמישי ללחימה. יום ראשון. אני קמה ומנסה לשדר “עסקים כרגיל”. גלגל”צ ברקע. Barry white מקבל גרסא חדשה לשירו המפורסם בזמן שהתרעות על צבע אדום נשמעות אחת לכמה שניות ומפריעות לו ברצף האופטימיות… גשם של טילים על הדרום. המועקה מכבידה על החזה. הילדים בבתי הספר. למי יש ראש להתעסק באירועים אני חושבת לעצמי כשאני בדיוק מתכוונת לחייג בענייני עבודה כי אין ברירה וחייבים להמשיך…וטיל מפלח בניין מגורים באשקלון. אני אתקשר אחר כך אני אומרת לעצמי.
להתחיל לאסוף את השברים. אלפי עסקים בדרום ובארץ כולה עוד יידרשו לרגע הזה, אבל בינתיים לא רואים את הסוף. מדינה קטנה ופצועה. מי ייתן והסיבוב הזה ייגמר כשידינו על העליונה, ללא אבדות ונפגעים, מחוזקים ומאוחדים, מה שייתן לכולנו כוח להתחיל לאסוף את השברים.
באהבה
אני
