בהתחלה לא כתבתי בכלל וגם המגרה שסופגת את סודותיי הנובעים ממעיין נפשי לא נפתחה.
ההלם מעורבב בדאגה לילד שיצא ב 7 באוקטובר בבוקר היישר אל לב הקרבות ואחותו שיצאה איתו גם לתפקיד מאתגר וחדש בצבא לא נתנו למילים לצאת.
באותם ימים גם פחדי הילדות בדמות מחבל שגר לי מתחת למיטה מבית הילדים בקיבוץ היכו בי בעוצמה שלא הכרתי.
עכשיו אני מנסה ללמוד איך להתחיל מחדש.
************
לנשום
אתמול הוא חזר. אחרי 100 ימי לחימה רצופים ונוראיים. אחרי 50 יום שלא היה בבית ואחרי 40 יום שלא שמעתי את הקול שלו.
הילד שלי חזר. מאז אתמול אני נושמת כמעט חלק.
בחודשים האחרונים אני מארחת נשים של לוחמים שכה זקוקות לאוורור אצלי בבית, מפנקת אותן בארוחה טובה ושיחת נשים ועושה את ההרצאה שלי ושמה מוזיקה ופרחים ונותנת להן תקווה וחיבוק.
באחד המפגשים עשינו סבב של מה הדבר שהכי קשה לי איתו מאז שהגיהינום פער את שעריו עלינו. לנשום אני אמרתי. הכי קשה לי לנשום. נשימות עמוקות, בטוחות, ממלאות כאלה.
מאז אתמול אני נושמת. זה כל כך בסיסי וכל כך מקל לנשום עמוק. אחרי שלושה חודשים.
************
ללמוד לחיות מהתחלה
השבוע אמר לי אב שכול טרי שהקריב את בנו אהוב נפשו שנפל כגיבור בעזה הארורה למען המדינה השסועה והשבורה שלנו שעכשיו הוא צריך כמו תינוק ללמוד לחיות מהתחלה. זה שבר לי את הלב.
יש לי חברת נפש מאז כיתה ז שהבן של אח שלה נפצע אנוש בעזה האכזרית לפני כמה שבועות. לאט לאט מצבו מתייצב והשבוע הוא אמר פעם ראשונה מילה. והייתה להם התרגשות כל כך גדולה. מילה.
הדרך שצפויה לו לילד הצעיר והגיבור הזה עוד ארוכה וכואבת ורצופת סבל ואתגרים אדירים. הוא וחברים רבים של הבן שלי שנפצעו במלחמה שלא נגמרה ועוד אלפים יצטרכו גם הם ללמוד לחיות מחדש.
לפחות הם נשארו בחיים.
יש מישהי שאני אוהבת שעבדה איתי כמפיקה לפני כמה שנים עד שהיא החליטה לחזור לחיות בקיבוץ שבו גדלה על גבול עזה. אז היא עזבה והתחתנה ונולדו לה שני ילדים והיו לה חיים מלאי משמעות וטבע מדהים ופשטות וחיים שלמים.
השבוע היא סיפרה לי שהם עוברים מהמלון באילת שאותו היא כבר לא יכולה לראות לבית החדש הזמני שלהם בעיר דרומית ושהיא צריכה להתחיל קריירה חדשה כי שלה נשרפה ונחרבה עם הקיבוץ שלה שלעולם לא יהיה מה שהיה.
היא סיפרה לי שזה לא רק קריירה, זה הכול, היא צריכה להתחיל יחד עם המשפחה שלה וכל קהילות קיבוצי העוטף את החיים מהתחלה.
כולנו נדרשים להתחיל את החיים מהתחלה. חובתנו להיות שם עבור משפחות השכול, הפצועים, החטופים, המפונים ועבור כל מי שלא מצליח כרגע אפילו לזחול. תזכרו את זה כל בוקר כשאתם קמים.
************
הדג היה מנותק. או שבעצם אני
השבוע הלכנו למסעדה שאני כל כך אוהבת לאכול בה צהריים. החלטתי לחזור לאכול בחוץ מידי פעם רק לאחרונה ממש. אני מנסה לחזור לשגרה ושמירה על שפיות. המסעדה הייתה מלאה באנשים והיה נראה לי כל כך מנותק ומוזר להזמין דג בר ים ברוטב בר בלאן ולחשוב שהילד שלי לא התקלח כבר למעלה מ 35 ימים, שאולי קר לו עכשיו, שאולי הוא בדיוק עכשיו נלחם במחבלים, שאולי הוא מנסה לישון עם המדים והנעליים והקסדה אלא שהמחשבות על הלוחמים האהובים שאיבד רק כמה ימים קודם בקרבות לא נותנות לו מנוחה.
ואז הדג הגיע. עצרתי את המחשבות. סיפרתי לעצמי שזה אותו דג כמו תמיד, כמו ב 6 באוקטובר. אבל זה לא היה.
הדג היה מנותק. או שהשגרה שמנסה לחזור בכוח מנותקת. או שבעצם אני.
************
לבחור בתקווה
מירים פרץ צלצלה השבוע לבשר שעומר אדם זכה בפרס יקיר העורף מטעם ההסתדרות הציונית העולמית על כל מה שהוא עושה למען החיילים והאזרחים מאז תחילת המלחמה ואני הייתי כל כך גאה בו והתרגשות אמיתית אחזה בי ואז כשעומר עלה לשיחה גם כן היא סיפרה לו בכזאת התלהבות ושמחה על הזכייה וביקשה להוסיף משהו אישי, בזכות מיזם המוניות שלך שמביא חיילים הביתה זכיתי לפגוש את הבן שלי שמשרת בהר דב מהר יותר ואני כל כך רוצה להודות לך היא אמרה בהתרגשות ואני כבשתי את הבכי שעמד לי בגרון מרוב התרגשות וגאווה בעומר ובזכות להיות חלק מזה ועצב ועוצמות של רגשות חשופים כל כך.
האשה הזו, מרים פרץ היא התגלמות כל הטוב, היפה, הראוי, מעורר ההשראה והסיבה שבגללה חייבים לבחור בתקווה בתור ברירת המחדל וחייבים לבחור להתחיל הכול מהתחלה.
************
לחזור מעזה
אתמול כאמור הוא סוף סוף הגיע לסופשבוע. הילד שלי. שרק בשבילי הוא יישאר תמיד ילד. גם אחרי מאה הימים הכי מבגרים בתולדותינו.
ב 50 הימים האחרונים מאז פגשתי בו בפעם אחרונה תרגלתי את כל התורות שלמדתי בשלושים השנים האחרונות בכדי להחזיק חשיבה חיובית עבור שנינו, עבורו שם בעזה בתוך הקרבות והאובדן והאבל והתנאים הבלתי אפשריים ועבורי כאן במה שפעם היו החיים הלא רעים שלי.
להחזיק את הראש זאת העבודה הכי קשה שקיימת בעולם הזה. ניסיתי להסביר את זה השבוע לזוג חברים חכמים שבאו לשמוע את ההרצאה שלי. בימים האלה זה הרבה יותר קשה להסביר את זה. וגם להתמיד בזה.
להחזיק חשיבה חיובית, לשלוט במה נכנס לראש, להעיף לעזאזל מחשבות מבעיטות, לבחור לקום כל בוקר לאופטימיות, להתמודד עם מסוקים בלתי נגמרים בדרכם לבתי החולים, להתמודד עם צלצולים בדלת של סתם שליח שטעה בכתובת ומיד לחזור לחשוב כמו שצריך, לקבל מאות פניות במסגרת תפקידי עם המקרים הכי קשים והמצוקות הכי גדולות שקיימות של אנשים שמבקשים עזרה ולענות לכולם בנימוס ובסבלנות.
לבחור להמשיך להיות כל היום עסוקה, ליזום, ליצור, ללמוד, לעשות ספורט, להתנדב, לתכנן את העתיד, להתחבר לטבע ולהיאחז במחזוריותו וביופיו, להיות אופטימית באמת לא כקלישאה אלא כדרך חיים, למלא את הבית בפרחים, להיפגש עם חברות.
העיקר להיות בתנועה.
תנועה מגדילה משמעותית את הקיים ואם בוחרים שהקיים יהיה חיובי וטוב אז התנועה תגדיל דווקא אותו.
זה היה מאוד מעייף להחזיק ככה 50 ימים ולילות כשהוא בעזה וכשהוא חווה משם אובדן וכאב ואחותו חווה את זה גם לבד ביחידה ואני פה.
ואז הוא הגיע הביתה עם זר של פרחים “כי את הגיבורה האמיתית אמא לא אני”, כך הוא אמר וחיבק את החיבוק המשרה ביטחון הזה שלו.
ואז הרשיתי לעצמי לשחרר את הראש ולנוח לרגע באיזה שלווה אמיתית ולנשום.
ולצד הנשימה העמוקה התמלאתי שוב גאווה ענקית על הילד, המפקד, הבן אדם הערכי והטוב הזה.
הלוואי בקרוב גם אצלכן אמהות אהובות ואבות ובנות ובני זוג מצפים שהילד או האהוב שלכם עכשיו בעזה או בצפון או באיו״ש הארורה, שישוב בריא ושלם בקרוב.
אנא תעשו לעצמכם טובה, אל תשבו בבית ותחכו עם מחשבות מבעיטות.
זה פשוט נורא מכאיב לדאוג וזה יזיק לכם וגם לו.
תתרגלו החזקת הראש באופטימיות ותהיו בתנועה חיובית כי אין ברירה.
הרי כולנו בעצם נצטרך להתחיל לחיות מחדש בשש אחרי המלחמה שלצערנו בכלל עוד לא נגמרה. אז תתחילו עכשיו.
בשורות טובות ? ימים שקטים ?
יעל זוהר
