כשאוריין צ’אפלין מתארחת בסלון של עידית תמיר
החודש נפרדתי ממערכת החינוך כשנטע שלי סיימה יב’ וזה גרם לי להסתובב עם איזו תחושה מוזרה שנעה בין הקלה מופלאה לפאק מה זה אומר על הגיל שלי ועל מה שיקרה מעתה והלאה ?
פרק הורות משמעותי כל כך הגיע לסיומו לאחר 24 שנים שבהם גידלתי תינוקות ואז ילדים ואז בני נוער. בטווח היו ונשארו החיים עצמם.
ואז הגעתי לפגוש את אוריין צ’פלין המוכשרת, הרגישה, החכמה, זו שיודעת לבטא באופן שרוב הזמן גורם לי לרצות לבכות את מה שעברנו בגורל הילדות הדומה עד טירוף שלנו, במפגש אצל עידית תמיר, בסלון הכי גמיש בתל אביב ושוב נוכחתי לדעת שעידית כבר שלושים שנה בערך מאז שהייתה הבוסית הכי מדהימה שלי כשעבדתי בידיעות אחרונות, הייתה ונשארה עבורי דמות להביט אליה, לשאוב השראה, להתעטף ורוד.
ומוטב לו לכל אדם שיהיו לו דמויות שכאלה להביט בהן ומהן הלאה.
במפגש, פרסה אוריין ברגישות אין קץ את סיפור ילדותה שהוא גם סיפור ילדותי בבית הילדים בקיבוץ. כן, הסיפור הבלתי נתפס על תינוקות שבגיל שלושה ימים בלבד מגיעים מבית החולים היישר אל מיטת הברזל בבית התינוקות, מושלכים שם אל גורלם, תלויים בחסדי השומרת, המטפלת וגם קצת בחסדי האימהות והאבות שהביאו אותם לעולם.
“ארבע שעות ביום”, ספר וסרט שבא בעקבותיו שכתבה ויצרה אוריין צ’פלין לפני כמה שנים (כתבתי עליו כבר בפירוט) הם מסמך מטלטל שמספר את סיפורן של האימהות שפגשו את ילדיהן רק ארבע שעות ביום ואני ממליצה לכם לבחור לראות אותו.
ולמה? כי המסר שלי אליכם בכלל ואליכן בנות בפרט הוא כזה – חלון הזמן שמוקצה לנו להיות הורים הוא אולי חלון הזמן הכי עמוס בחיים שלנו, אנחנו עסוקים בלהקים את המשפחה במובן הכי פיזי ומאתגר, אנחנו עסוקים בלבנות קריירה ולהבין איך סוגרים את החודש ואיך לעזאזל מגיעים לקנות דירה, ולומדים ורוכשים השכלה ואנחנו כמעט ולא מספיקים ואנחנו כל הזמן רצים.
אלא שזהו חלון זמן הורות. והוא לעולם לא ישוב. הילדים שלכם יעשו צעד ראשון ויגידו אמא או אבא ויעלו לכיתה א’ ויזכו באליפות, וירקדו במופע סוף שנה של כל גיל ויסיימו יב’ בטקס מרגש וטוב הבנתם – רק פעם אחת. והם יקבלו מכם כלים וערכים ותובנות ואתם תהוו עבורם דוגמא אך ורק בשנים הללו עד שיפרסו כנפיים ויעזבו את הקן.
ואתם, אתם יכולים לבחור להבין את זה ולעשות שמיניות באוויר בכדי להיות איתם יותר מארבע שעות ביום ולהתעקש לא לפספס כמעט שום דבר חשוב ולבחור להיות הורים מעורבים, או שאתם יכולים לספר לעצמכם סיפור שבעיקרו מורכב מרצף של תירוצים שנדמה לי שיש מעט מאוד הורים שבערוב ימיהם לא יגידו שהם מצטערים ושלו יכלו להחזיר את הגלגל, הם בוודאות היו בוחרים להיות שם הרבה יותר או לעשות אחרת.
אגב, להיות שם לא קשור בהכרח בפיזיות. יש אינסוף הורים שנמצאים שם כל הזמן והם הכי לא ! ויש כאלה שחיים מעבר לים או רחוק בגלל גירושים והם הכי כן שפגשתי והכרתי !.
אז בבקשה מכם, תבחרו כל יום לקום בבוקר ולעשות את המקסימום שלכם להיות הגרסה הכי טובה של ההורים לתינוקות, לילדים, לבני ובנות הנוער שאתם מגדלים. לכו תלמדו הורות לפני כל דבר אחר וכן אני יודעת שאין בית ספר כזה, אבל יש אינסוף שיטות וקורסים וסדנאות שתוכלו לקחת ומכל אחד מהם תיקחו משהו טוב שיעזור לכם להרכיב את ההורים הנפלאים שתהיו.
כשאני ילדתי את מאי שלי בגיל 27 הייתי הדף הכי חלק של אמא שאפשר להיות. לא היו לי שום דוגמאות. כלום. אז הלכתי ללמוד. בהתחלה פנג שוואי ואז אדלר ועוד כל מיני קורסים שצצו בסגנון אדלר ואז קראתי מלא ספרים על הורות ואז שמונה שנים תמימות למדתי אצל אירנה אוסוסקין אהובתי ז”ל שבזכות הידע שרכשתי אצלה הבנתי בזמן אמת את כל מה שחשוב לדעת וליישם ולא בדיעבד על הורות וקריירה וניהול החשיבה ואופטימיות ומה שבניהם.
וזה לא אומר שלילדים שלי אין תלונות וביקורת או שהייתי האמא הכי טובה בעולם או שהכול ורוד. כי זה לא. אבל אני לפחות חיה עם עצמי בשלום. עשיתי את המקסימום.
אני נפרדת מהפרק הזה של ההורות הראשונה בתחושה מדהימה ואני מצפה בכיליון עיניים לפרק ההורות הבא.
ולאוריין צ’פלין יש גם ספר חדש “משהו קורה לבלה” שהוא מצוין ועידית תמיר תעשה עוד מפגשי סלון מופלאים וגם לה יש ספר “לאכול, לרוץ, לאהוב” ויש לה גם קליניקה. אז תחפשו ותעקבו אחרי שתי אלה שהן בעצמן בית ספר להשראה לחיים.
אל תפחדו לשנות את מה שבקופסא
מהסלון של עידית נסעתי כמעט ישר לשדה התעופה. ובעקבות המפגש עם אוריין בו היא סיפרה על שנות הרילוקיישן הראשונות שלה בארה”ב לפני שנים, לשם היא הגיעה בעקבות בעלה ושם מצאה את עצמה לרגע מחפשת את עצמה ובזמן הזה מתייסרת מכך שהיא לא יעילה, לא יצרנית ומהדין וחשבון שתצטרך לתת בראש שלה כמובן לחברי הקיבוץ, למרכז סידור העבודה, לכל העיניים המביטות בעצלנית הזו שאיך היא מעזה רגע לא לעבוד…
ואני שוב רציתי לבכות.
מזדהה איתה כל כך. עם הצ’יפ הזה ששתלו לנו במוח בבתי הילדים. קומו מוקדם, תהיו יעילים. תהיו תמיד בתנועה. תייצרו משהו. תעבדו. גם אם אין לכם רגע אחד במה לעבוד, תמצאו. פשוט תעבדו.
ואני, נמלה חרוצה שכמותי, אני כמו אוריין וכמו המונים שחיים ביניכם, חיה עם הצ’יפ הזה ששתלו לנו במוח.
וכן, אנחנו יודעים שזה דפוק, שזה לא צריך להיות ככה ושבלה בלה בלה.
אז לכבוד יומולדת 51 שלי, עת עליתי למטוס לטיסת ביזנס ופלז’ר, החלטתי להעניק לעצמי מתנה.
יש לך כמה ימים של ביזנס משולבים עם פלז’ר שבאמת שאני מודה על כל מה שעשיתי טוב שזכיתי בהם אמרתי לעצמי עת המריא לו המטוס. ואז נשבעתי שאני במהלך הימים האלה, עומדת לקחת כל רגע פנוי לעשות בו רק דבר אחד – כלום !
לבהות, לנשום, לצחוק, לבלות, להתמסר. לכלום.
וכך היה. כמה ימים שבהם הייתי עם מישהי מופלאה שאני כל כך אוהבת וזכיתי בה בחיי.
הבסיס שלנו היה במקום שלקוח מחלום. קמתי כל בוקר לנוף של טבע אינסופי, ירוק, אירופאי רומנטי כמו בסרטים, ציורי, מרהיב, מדהים ושאר סופרלטיבים שלא יצליחו לתאר את המקום הזה שניצב לו בודד ומטורף כמעט על קצהו של הר נישא ורם, משקיף על אינסוף של עולם ומלואו.
ובכדי שאני לא ארגיש חשופה מידי אז עטפו אותי על המרפסת, מעל ראשי ומסביבה מרבדים בלתי נגמרים של גפנים ירוקים בשיאם בכמויות בלתי נתפסות ופרחים ורודים וצהובים וסגולים ופרפרים כמו שלא ראיתי מימיי ושפני סלע ויער מטורף כמו באגדות שרק היה חסר שפתאום יצוצו לי בו פיות ודרך פתלתלה ויפה עם נוף עוצר נשימה, וכל מה שנותר לי לעשות הוא רק דבר אחד – להתמסר.
והחוכמה בחיים שתדעו לכם היא שכשאתם מחליטים לעשות משהו, זה לא מספיק להחליט. החוכמה היא באמת לעשות. אז לראשונה בחיי עבדתי במשך הימים האלה כמה שהייתי צריכה וגם הכי בכיף שאפשר כי העבודה הייתה מושלמת ובכל רגע אחר שיכולתי עשיתי את מה שהתחייבתי – כלום !
בהיתי, ישבתי רגל על רגל והבטתי בנוף הבלתי נתפס שנפרש בפניי והסב לי אושר וגם גמענו קילומטרים בנופים משוגעים עם מוזיקה מעולה ושיחות מעוררות מחשבה וגם בילינו שתינו במקסימום במקומות מדהימים עם אוכל ושתיה וצחוק מתגלגל וסיפורים ואנשים משובחים.
ובעיקר – בניגוד אני חושבת לכל החופשות שהייתי בהן בחיי והרגשתי תמיד לא באמת בסדר שאני בכלל מעזה, הפעם בחרתי לקחת אותו את החופש (טוב נו משולב עם ביזנס) ולא להרגיש שום ייסורי מצפון, חוסר נוחות או אשמה על כך.
החלפתי את כל אלה בחמלה כלפי הצ’יפ הזה במוח. התיידדתי לרגע עם לעשות כלום או לייתר דיוק לעשות המון אבל בשבילי ולא בשביל לשרת או לרצות את הצ’יפ. וזה הבדל ענק.
אז זו הזדמנות נפלאה להזכיר לנו שלא משנה עם מה באנו בקופסא שלנו, זו ששואבת אותנו אליה כל הזמן בחזרה – אם נחליט לשנות כל פרט שנמצא בה – זה אפשרי. תמיד. בכל גיל. בכל מצב. זה הכול קשור ביכולת שלנו לקבל החלטות, לשנות הרגלים ובעיקר ומעל לכל לנהל חשיבה. אמורפי ומסובך ככל שיהיה, זה אפשרי.
אז פליז, תעשו לי טובה, אל תחששו לשנות. ולולא רק בגלל שהחיים זה עכשיו. לא אחר כך. זוכרים נכון?
באהבה,
יעל זוהר
