2015 – נסיעת מבחן על רכב ספורט ולא סתם אחד, מביאה אותי לארוז את המשפחה ולנסוע לשדות העמק. לקבל פרופורציות ולחזור לאיזון. ואז סבתא חיה מתה. ויש גם סיפור על אנשים בדיוק כמונו שנדמה שהיה להם הכול ואז הם עזבו ועברו לחיות במקום שאף אחד לא שמע עליו, בכמהין. תהיות של החיים.
יום שישי. המתבגר לא הולך לבית הספר. יש לו יום גידול עם אבא. כך לפחות נאמר לי כשאני מנסה להעיר אותו, בעודו נוזף בי לכבות את האור ולתת לו לישון עוד קצת.
נהדר חשבתי לעצמי בזמן שיצאתי לרכב על האופניים, לא יזיק להם לבלות זמן איכות ביחד. עד שבצהריים התברר לי איפה הם היו. בנסיעת מבחן לבחינת רכב ספורט חדש. BMW. כל מילה נוספת מיותרת.
עליי לפעול. הגברים שלי מאבדים את הראש. אז ארזתי אותם בכפיה ומבלי שתכננו בכלל לנסוע בחג השבועות הזה. אנחנו בדרך לקיבוץ של סבתא וסבא בעמק.
עכשיו לכי תנסי להסביר לילדה ״העירונית״ שאת בעצמך יצרת מה זה מיכלזון וכמה אהבת להיכנס אליו בילדותך, נישאת אל על, בין עצי התפוזים, האבוקדו והקלמנטינות, מקלפת פרות הדר היישר מן העץ, אוכלת בשקיקה פלחים בטעם של פעם ומטפחת חלומות של ילדה צעירה ותמימה בקיבוץ קטן בצפון (לטובת כל העירוניים: מיכלזון הוא כלי שנכנסים בתוכו אל תא קטן ומטפסים עם זרוע ארוכה בפרדס אל צמרות העצים בכדי לקטוף את הפרות הגבוהים).
שבועות. אני וזה שרוצה לנסוע ברכב ספורט מהיר, חוזרים אל מחוזות ילדותנו, ובעוד ששנינו גומעים בשקיקה את כל הכלים החקלאיים אשר חולפים על פנינו בתצוגת תכלית מרשימה בשדה, מתרגשים מרגבי אדמה מתהפכים בזמן חריש עם ג׳ונדיר גדול ומתמוגגים מכל כלי חקלאי שעובר, הקטנה שלנו, שהיא בעצם כבר ממש גדולה בת 11, בעיקר רוצה כבר לחזור לעולם שלה, זה שאנחנו בעצמנו יצרנו עבורה, עולם חומרי, מלא במכשירים חשמליים, סביבה אינסוף מותגים יקרים, סמלי סטטוס, מעט שדות ותאוות שופינג קלה.
היא לא מצליחה להבין איך אני יושבת בכזאת טבעיות על חבילת חציר ומה אני מתלהבת כל כך מאיזה מרסס שמתיז מים על הקהל, והיא בעיקר רוצה כבר לחזור לבית של הסבים שלה, למזגן.
חשוב לציין שברוב הזמן אני די בטוחה שהעולם שיצרנו לעצמנו ולילדנו הוא טוב, עולם שבו הילדה מחונכת וערכית, מוסרית ומתחשבת, כזו שיודעת לתת למי שאין, כזו שמיום שנולדה מגיעה המון לקיבוץ ושומעת את סיפור ההתיישבות, ציונית, ילדה שלא מקבלת כל מה שרוצה (אלא רק את הרוב), וכן, כמו למרבית חבריה, יש לה גם חוגי ריקוד שלוש פעמים בשבוע, תנועת נוער, מורים פרטיים, שלל אירועים ושאר עיסוקים מעשירים ומפתחים, לו”ז לחוץ וכמובן שאיפות, כן לילדים שלנו יש שאיפות. והאם זוהי שלמות?, אבדן של תמימות?, היתממות?
ערב קודם לתצוגה בשדה, ביקשתי מההורים של האיש שלי שנלך לחדר האוכל. הם מעדיפים את הארוחות בבית, אלא שאני התגעגעתי לארוחות חג השבועות הקיבוציות. אז הלכנו.
הקיבוץ שלהם בין היחידים בארץ שחף מכל הפרטה, קיבוץ כמו של פעם.
עמדנו עם הילדים בתור לאוכל ואני חזרתי בדמיוני להיות הילדה הקטנה מהקיבוץ של התור החגיגי בימי שישי לאוכל. כמה תמימות ופשטות היו בילדות שלי אני חושבת בזמן שהבן שלי מצלם את התור ומעלה תמונה לסנאפ צ׳אט, תמונה שתתפוגג מהעולם כעבור שניות, אבל מה שווים החיים אם אין מה לצלם בהם ולהראות לעולם?
האוכל של 2015 משופר לעין שיעור ממה שזכרתי משנות ה 80. אחרי האוכל יש טקס חגיגי על הדשא. בני הנוער פותחים בריקוד מרשים שסוחף מחיאות כפיים סוערות. אני מסתכלת על הילד המתבגר שלי (בן 15), הוא בדיוק בגיל שלהם ואני לא מצליחה להבין אם המבט שלו אומר שהוא בטוח שהם לא מהעולם הזה ומה הקטע שלהם, או שהוא מקנא בהם.
בכל מקרה עם החברים שלו במושב שלנו, שנטוע היטב בלב המרכז, חמש דקות מתל אביב ושאין בו כמעט שום זכר להתיישבות, או עם החברים שלו בראשון לציון שם הוא מבלה את שארית זמנו, ריקוד כזה לא היה יכול להתרחש לעולם.
בבוקר אנחנו קמים מוקדם, כולם עוד ישנים ורק שנינו נוסעים לסיבוב בשדות העמק שלנו, כאשר עשרות אלפי חמניות זקורות ומרהיבות מלוות אותנו ובשמים זרועים כחמישה כדורים פורחים. אני פותחת את החלון ונושמת את האוויר הצח, את השקט. אנחנו עולים לסיבוב בשכונה שנבנתה על צלע ההר בבית השיטה וליבי יוצא אל כל האנשים שיקומו הבוקר לנוף הפנורמי המרהיב הזה, נוף שלרגעים נדמה כלקוח מתמונה מוצלחת במיוחד. הלוואי שיכולתי להסביר לילדיי כי אלה הן המתנות שקיבלנו מן הטבע ושום כסף בעולם לא יכול לקנות מתנה שתגרום לי לאושר גדול יותר. הלוואי שיבינו.
סבתא חיה מתה
חזרנו הביתה מחג השבועות. תוך רגע נשאבנו שוב לקצב של המרכז, למקום שבו הישגיות, הצלחה, יעדים, מותגים, הם לפני הכול. שדות העמק נראו לי פתאום כל כך רחוקים ולרגע לא קשורים. עבר כמעט שבוע כאשר הטלפון צלצל.
סבתא חיה מתה. 97 שנות חיים הגיעו לקיצן.
עוד לא עבר שבוע ואנחנו בדרך חזרה לעמק, נוסעים להיפרד מהסבתא הקיבוצניקית של האיש שלי, הסבתא המופלאה, ניצולת השואה שאיבדה בגיהינום ההוא את אמה ואת מרבית משפחתה, תולעת הספרים, התופרת הציונית, היקית הבלתי מתפשרת, האשה שתמיד קיבלה את פנינו בשמחה, בנועם, מתבלת כל ביקור בסיפורים מעניינים של מי שגדלה בעמק וחיה בקצב הרגוע שלו, צנועה וענווה, שקטה ומיוחדת, סבתא של ממתקים ועוגות שמרים.
בדרך להלוויה אני מספרת לילדים שזו גדולה לבחור לקחת מאדם יקר שמת, במקום את רכושו, דווקא את תכונותיו, הטובות והבולטות, וכך אני בוחרת לקחת מסבתא חיה את הצניעות והענווה שהיו מנת חלקה, את יכולתה להודות על מה שיש ולהסתפק בו. הצעתי גם להם לנצור תכונות אלה בלבם ובאופיים לעד.
אי שם במקום שכוח אל (שעה וחצי מתל אביב) בכמהין
לפני כשבועיים נסענו לבקר חברים שלנו שגדלו ממש כאן, בשדות העמק. הם כמונו עזבו את הקיבוץ בגיל צעיר ונסעו למקומות רחוקים, מלאים בשאיפות, הגשימו חלומות, נהיו אנשי עסקים מצליחים ועשו שלושה ילדים. העתיד נראה מבטיח. ואז ״הם קיבלו סיבוב״, ארזו את הילדים ועברו לכמהין. למקום שבו לא שמעו ונדמה שייקח עוד זמן עד שישמעו על סנאפ צ׳ט, מקום שבו אין אפילו מכולת, בקיץ החום כבד והסופר הקרוב ביותר נמצא בבאר שבע שזה כמעט שעה נסיעה.
בכמהין הם הקימו עסק חקלאי מצליח לגידול עגבניות שרי ובכך בעצם הצליחו להטמיע בתוך חייהם גם את אהבתם לאדמה ולחקלאות וגם את היכולות העסקיות המוצלחות שלהם. בנוסף, הם יצאו ממעגל המרדף אחרי סמלי סטטוס, מותגים ותאוות שופינג אין שם, פשוט כי אין איפה וזה גם לא מעניין ולא מתאים לחיים שלהם שם. אתם מאושרים?, שאלתי אותם לפני שעזבנו. כן. הם מאושרים. במקום שכוח אל, היכן שהפשטות והתמימות וההסתפקות במועט שולטים.
אז האם הייתי מסוגלת לחיות בכמהין? כנראה שלא. אני אוהבת את הבית שבנינו האיש שלי ואני בעשרים אצבעות ובזיעה קשה ואת העסק שלי שיכול להתקיים רק במרכז ואת לקוחותיי ואת החברות הנפלאות שיש לי כאן, אבל את געגועיי ההולכים וגדלים לשדות העמק, לרגבי האדמה ולתמימות שעדיין קיימת כשחיים הרחק מן המרכז הסואן, בלב הקונצנזוס של תרבות השפע, קשה לעצור ולכן נדמה לי שילדיי יצטרכו ל״סבול״ מביקורים תכופים בהרבה אצל הסבים שלהם בקיבוץ, מטיילים אתנו בשדות, מרימים את הראש מהאייפון לצפות בנופים, מקבלים מהטבע מתנות קטנות ומופלאות, מתנתקים מעט מהעולם החומרי. נדמה לי שקוראים לזה איזון.
ומה עם נסיעת המבחן על רכב הספורט החדש?, הביקור בקיבוץ הצליח לדחוק אותה הצידה. לעת עתה לפחות.
שבוע טוב,
אני
