מאז הקורונה אני רואה אותן יותר ויותר – חתיכות פאזל אנושי שמרגיש לי לאחרונה שהן מתרבות, מסתובבות בעולם בכמויות.
אבודות.
משוטטות, כאילו מחכות בתורן להיאסף על ידי חתיכה אבודה אחרת.
כמות הצעירים שאני פוגשת ולמזלי הם רבים מספרים לי שהם מחפשים. את אהבת חייהם, את משרת חייהם, את פינת חייהם, את עצמם. ומה זה צעיר? זו החלטה של הלב.
וזה לא שפעם לא היה החיפוש הזה, אלא שמאז הקורונה מרגיש שהעצבים חשופים, העור רגיש, הנפשות פצועות. מחפשות.
חתיכה אחת של פאזל שכמהה לאהבה, סיפרה לי שחשבה באיזה דקה אחת שפויה בים גדול של תקוות גדולות ויין שאולי היא מצאה. אלא שהחלק השני פחד להתחייב או לפספס או חלילה להתאהב והוא השאיר אותה לבד. אבודה.
תאמיני באהבה יעצתי לה, בחתיכה אחת של פאזל שעורגת לשנייה, לחתיכה החסרה, זו שתגרום לה להחסיר פעימה, להרגיש פרפרים בבטן ותשוקה בין הטיפות, שתגרום לה לבכות מאושר ולא מאכזבות.
ואמרתי לה שתקשיב לו, ללב. הוא יודע. והלב שלה למזלה הוא מונח במקום הנכון.
וחתיכה אחת אחרת סיפרה לי שפרשה. היא פשוט עזבה את העסק. היא הבינה בקורונה באיזה רגע אחד של הארה שכסף לא ישקיט לה את הסבל להמשיך לעשות כל יום את מה שהיא עושה בסזיפיות כאילו הייתה מכונה.
אז היא עצרה את המרדף ושינתה את הכללים. בהתחלה היא שוטטה אבודה ומיוסרת, רגשי אשם, נקיפות מצפון, נו אתם יודעים, מהסוג שהסביבה מעודדת.
אבל היא החליטה לא להקשיב לקולות מסביב ולהישאר על הדרך, זו שהובילה אותה לחתיכה חדשה בקריירה שהיא חיפשה ומאז וואו כמה שהיא מאושרת.
כמה הרבה בלבול ורעש יש בחוץ. הפיד הוירטואלי השקרן מתערבב לו בנחת עם המציאות שמכה גלים.
וככה ערמות של פאזל אנושיות מסדרות להן חיים להצגה ברשת וחיות במציאות את השיט האמיתי. מפוזרות באוויר, עפות ברוח, נרגעות מאיזה שיר.
שיר רומנטי כזה, שנותן תקווה, שמדברים בו על איזה חתיכה שמצאה אותה, את האהבה.
ואם גם אתם מרגישים קצת אבודים, לוקים בלב שבור, בפומו, בדיפרסיה, בהאטה בקצב שאתם חולמים לנוע בו, או שאר תחלואים, תשמעו רגע, הנה קחו ממני עצה ממש קטנה.
תנועו.
תנועה מייצרת משמעות. משמעות מייצרת את ההרגשה הזו שאתם כמהים אליה. קוראים לזה אושר.
תנצלו את זה שאחרי החגים כאן ואחרי הבחירות מעבר לפינה.
תתחילו לעשות את מה שנשבעתם שתעשו אחרי החגים.
תנערו את הרשימה ותתחייבו אליה. או אל חלק ממנה לפחות.
אחרת החגים הבאים יגיעו ושוב תזכו לאכזב את עצמכם.
תצמצמו את זמן הפיד הווירטואלי שלכם דחוף, זה ירגיע לכם את העצבים בגוף.
תרימו ת’ראש כי השקיעות של הסתיו הזה לא יחזרו לעולם.
צאו החוצה לטבע, יש מלא ציפורים נודדות, הן משל לתקווה, לשמיים הם הגבול, לחופש של הנפש מכבלים ותחשבו על שיבולים על אף שזו לא שעתן, הן מרגיעות.
עזבו אתכם מקלישאות. לכו על הדבר האמיתי כי החיים עוברים. וזה לא מספיק להיות חזקים בתאוריה של שום דבר. מעשים ותוצאות או כלום. אז לכו להשיג.
על אף הכאוס בחוץ, תזכרו רק דבר אחד – פנימה להתבונן. תוודאו שהשעון של המצפון, הערכים, האמת מכוון היטב ועם זה צאו לחפש את החתיכה החסרה, זו שתרכיב את הפאזל האנושי האישי שלכם.
תצליחו !
באהבה,
יעל זוהר
