נהרות של בלבול מביאה איתה המלחמה עבור המון אנשים במנעד אדיר של גילאים וסטטוסים בחיים, שמתערבבים בבלבול מעידן על סטרואידים ב AI וטרלול עולמי כולל ושיהיה בהצלחה לכל המטפלים.
כסף
בשכונה יפה הסתימה הפגישה ובדרך החוצה בעוד שיחת נימוסין קצרה לפני פרידה מתארכת התכופפתי ללטף פרח לוטוס נדיר ביופיו שפורח בבריכות הנוי המרהיבות ביציאה מביתו הענק.
עבורי זה היה רגיל ובכלל לא הפעלתי שיקול דעת לפני שהתכופפתי והתמסרתי, כשלפתע שמעתי אותו מעליי אומר, תגידי את בסדר? מה את עושה? אני מלטפת את הפרח המדהים אמרתי, תראה את הצבעים שלו, רק הטבע יודע לייצר כזו פלטה של צבעים ופרחים כאלה אני לא רואה כל יום בטח לא עם כזו כמות דגים מרהיבים בניהם.
אני מטעינה את הנשמה שלי, שאוכל לחזור גם מחר בערב לבית החולים לתמוך בפצועי המלחמה ובכלל לחזור לחיים עצמם.
לא שמתי לב בכלל שיש פה פרחים הוא אמר.
הכסף הרב עיוור את עיניך.
אושר אמיתי ומזוקק עם שלוות נפש חפה מסערות מכאיבות הוא לא קנה לך. בדיוק ההפך.
תנסה ללטף פעם פרח אמרתי.
ותתבונן בטבע האדיר שנטעת בכספך הגדול סביב הבית, הטבע יהיה לך מורה. דרכו תוכל ללמוד על משמעות שהיא המפתח לאושר, על שורשים ומשמעותם ליכולת לבנות חיים ראויים, על גלגל החיים שמלמד שהכול בסוף חוזר חלילה ושהזמן לעולם אינו עוצר ועל מה שחשוב באמת.
והלכתי.
אבל איך מתחילים
אתה צעיר מאוד מצד אחד, אתה רק בתחילת החיים ועם זאת אתה כבר ממש מבוגר. מה שעברת במלא שנות שירות בצבא וכקצין ביחידת קצה ומה שעברת מאז ה 7 באוקטובר, האתגרים האמיצים שאיתם התמודדת, האובדן האדיר שחווית, המראות, הריחות, הקולות, המשימות, החיילים שהובלת, האמהות שבעיניהן הבטת כשבאת לבשר שבנן לא שב, האויב המר שפגשת והרגת, המנהרות הקרות עם סימנים מעידים ששבת מהן בידיים ריקות, הגדרות שחצית שוב ושוב בידיעה שנזרקת לרולטה ואולי לא תשוב.
אתה כל כך מבוגר כבר למרות גילך הצעיר. וזה קשה להתחיל עכשיו מהתחלה.
אתה כבר מוכן נפשית ומנטאלית להיות בראש ההר. ולמי יש כוח עכשיו להתחיל לטפס מלמטה.
אז לך אני רוצה להגיד שאין קיצורי דרך.
צריך לעבור בבוץ בכדי שבסוף תוכל לבנות בריכה בכניסה לבית כמו של ההוא מהשיעור הקודם, עם פרחי לוטוס ומלא דגים יפים.
החוכמה היא לא לשכוח לעולם שכסף לא מייצר משמעות אלא ההפך וכשאין משמעות אז גם כסף לא מצליח לקנות רגעי אושר לנשמות חבוטות.
ואז מה כל זה היה שווה?
רכבות
כשיש בלבול שמשתלט לנו על היכולת להחליט ואנחנו מתיישבים בתחנה ואוכלים לעצמנו ת’ראש חשוב רק לשים לב שהחיים עצמם חולפים כמו רכבת שאם לא נזדרז לעלות עליה, הדלתות תמיד ייסגרו מהר והיא תמשיך לטוס קדימה.
והאפשרויות, הן נפרסות לפנינו כמו מפת דרכים אינסופית שבה כל שביל קורץ, כל פניה מבטיחה.
אבל מה קורה כשיש יותר מדי אפשרויות? כשכל שביל נראה מפתה עד כדי כך שאנו עומדים משותקים במקום?
מה שקורה זה שהזמן לא מחכה לנו. הוא מתקדם, אדיש להתלבטויות ולפחדים שלנו.
ואולי כאן טמונה התשובה:
שהאמת נמצאת לא בכמות הבחירות, אלא באומץ לבחור.
ולבחור זה לפעמים לוותר.
לוותר על מה שיכול היה להיות, לוותר על היאחזות במוכר וכביכול בטוח ונכון לי, לוותר על הקולות מסביב ואפילו על הפחד לטעות.
ואז אפשר באמת להתחיל – לצעוד, לנשום, לגעת במה ששלנו. הבחירות נותנות כיוון שממנו אפשר להעז לתפוס את המושכות ולהתחיל לדהור.
השבוע ביום רביעי נטמן יונה בריף ז״ל, לוחם דובדבן, גיבור ישראל, בהר הרצל לאחר מאבק אדיר של למעלה מ 400 ימים בטיפול נמרץ, שם בכל רגע יונה בחר בחיים והתאמץ לעשות כל מה שנדרש בכדי להישאר בהם, עד שכוחו לא יכל לו יותר והוא נכנע. בדרך חזרה מהלוויה העצובה כל כך, חשבתי איזה שיעור אדיר בבחירות הותיר אחריו יונה בריף הצעיר. שיעור שכדאי לכל אחד ללמוד.
שבוע טוב ובשורות טובות.
באהבה,
יעל זוהר
