נדמה לי שרק בבוקר למחרת יכולתי להרגיש באמת את הכרת התודה העמוקה.
זה לא מובן מאליו שמסבים אל שולחנך חבורה שכוללת קודם כל את הילדים האהובים שלך ולצדם עשרות גיבורי ישראל.
דורות של גיבורים.
כאלה שמחזיקים בתפקידי מפתח מהחשובים ביותר של המדינה שלנו, כאלה שאסור לחשוף את שמם או לספר עליהם, בקבע או במילואים, חלקם פצועי צה״ל ששילמו מחיר כבד למען כולנו וגם לוחמים צעירים, שיכולים להיות מוקפצים בכל שנייה לפעילות מסכנת חיים, אמיצי לב.
ומעל לכל הגיבורים היה גם השכול. אמא, אבא, בת. הם לעולמים יישארו חסרים את בנם, אהוב נפשם שנפל בהגנה על המולדת ושלעולמים הוא ייחסר לכולנו. כבוד ענק שלי שהם חלק מאיתנו.
היה מרגש, שמח, מצחיק, טעים.
וזה פתאום אחרי חודשים שנראים כמו נצח מאז ה 7 באוקטובר הרגיש לי באיזה שהוא אופן נורמלי.
זה הרגיש שאף אחד מבין כל האנשים שהמלחמה הזאת חבטה בהם הכי חזק שאפשר, אלה שבזכותם בעוד המוני בתים בישראל זוכים לשבת לארוחות בבטחה, אלא ששילמו את המחירים הכי גדולים שיש, אף אחד מהם לא רוצה לדבר לא על המלחמה ועל הפצעים שלה שעוד פתוחים ומדממים אצל כולם, לא על בית הדין בהאג, לא על פוליטיקה, לא על האו״ם.
כולנו רצינו לערב אחד קטן להיות סתם נורמלים. כמו פעם.
ליהנות מארוחה טובה, אלכוהול טוב, מוזיקה, חברים, הנאות החיים.
פתאום להיות נורמלים הרגיש לי משהו כל כך קטן ונדיר. כמו שפעם הרגישו לי רגעים מזוקקים של אושר שהגיעו אחרי מאמץ גדול ומלא במשמעות. מה שמאז ה 7 באוקטובר כמעט ולא הרגשתי.
למחרת בבוקר הרגשתי את הכרת התודה העמוקה על הזכות להיות מוקפת בכאלה אנשים נדירים. קוראים לזה משמעות.
וביקשתי לא לפתוח את ערוצי החדשות שיכו בי את המציאות המחרידה שאנחנו נמצאים בה ישר לפנים ויעירו אותי שוב ופשוט לשבת עוד קצת עם הקפה מול השקט השקרן שמספק הטבע היפה כל כך וציוץ הציפורים.
**************
ויש לי חוב תודות שחשוב לי כבר שבועיים להגיד לאנשים טובים שעוזרים לי כל כך הרבה.
למחרת יום העצמאות אירגנו אירוע לפצועים ולפצועות של המלחמה הארורה הזאת שרבים מאלה שהגיעו אליו נכנסו לי כבר מזמן עמוק ללב. הם ובני המשפחות שסועדים אותם יום וליל.
בסיום האירוע כשהם הלכו, חיבקה אותי אמא של ה׳ גיבור ישראל שנפצע קשה ואמרה לי, מה שעשיתם כאן למעננו ובכלל מה שבעלי שנמצא לידו רוב הזמן בבית החולים מספר לי שאתם עושים בבית החולים, שתדעי שזה נותן לנו הרגשה שזה לא הילד שלנו נפצע קשה, זה הילד של כולם, זה נותן לנו כוח להתמודד עם היום יום שהוא כמעט בלתי אפשרי. תודה שאתם נותנים לנו תקווה היא אמרה לי ואני חיבקתי אותה ובכיתי, זלגו ממני דמעות מהולות ברסיסים של תקווה.
תודות מעומק ליבי לאתי ואילן רחמני על רוחב ליבם ונדיבותם ועל הבית שפתחו, לאגם לידרים על נדיבותם הרבה, לרמי שעשה בשר על האש בכזו נדיבות וברמה הכי גבוהה שאפשר לדמיין, לכל עשרות המטפלים הרבים שהגיעו בשקט עם מיטות הטיפולים ולא הפסיקו לפנק במשך שעות רבות, לדור עובדיה על הכול, לדניאל שעיה וליאור פרץ על הצלילים המרפאים, לגל איסייב צלם הוידאו ולעידן כהן צלם הסטילס, לליאור מבי טי אל על המתנות, לגלידה גולדה, לבלונוש ולדנה טינקי על הבלונים, לגולן רחמים על ההגברה, לליאם אביבי ולערן יוסף ה DJ, לירדן סקסופון הבינלאומית על הסט המושלם, לענת סבן הפרמדיקית, ליואל גלסנר על האבטחה, לקובי על ההדברה, לדליה עבדת שבחיים לא אמרה לי לא,לזיו אור קינדלר ויובל רחמני, ללידור בן משה שהיא לב ענק, לחברות של אתי רחמני שבאו לעזור והכינו פלטות פירות מטורפות, ליובל הדרי על שיתוף הפעולה ולכל מי שבא לעזור.
תודה מיוחדת לעומר אדם על הלב הטוב שלו.
תודה מיוחדת מעומק ליבי לאתי רחמני וסוזי עובדיה האהובות שהרימו איתי את הכול. אתן הכוח האמיתי.
ותודה מיוחדת מעומק ליבי לשי גרוס, איש חסד אדיר שנמצא שם כל הזמן לעזור ומאיר לי בפנס כל הזמן כמה שזה חשוב להמשיך ולעשות למען מי שכל כך מגיע להם. תודה על הכול.
מי ייתן ונדע ימים טובים כבר. מי ייתן ויחזרו כבר החטופים והחיילים ישובו לביתם בשלום והפצועים יחלימו והמפונים יזכו לשתות קפה כמוני שוב בבית שלהם, מול הטבע השקרן והכל כך מנחם. אמן.
באהבה,
יעל זוהר
צילום ועריכת הסרט מהאירוע לפצועים – גל איסייב https://www.youtube.com/watch?v=qwS5zdlX-pg
