אם גם אתן אחת מאותן אימהות שהסכימו לתרום את עצביהן החשופים, את רכבם ואת כל שעות אחר הצהריים והערב שלהן למען הסעות הילדים ובני הנוער שלכן, הפוסט הזה בשבילכן. רגע, אלה שלא, לפני שאתן נוטשות, אם אתן מאותן אימהות שהחליטו לייבש את הילדים בבית רק בכדי שלא תצטרכו להימנות על הראשונות, אז הפוסט הזה גם בשבילכן.
תודו שהספירה לאחור החלה ושהייתן מוכנות לשלם בכדי שהדבר הנפלא הזה שקוראים לו חופש גדול לא יסתיים, אלא אם הילדים שלכן עדיין בני 3 או אפילו 6 ואתן כבר שלושה שבועות על תקן הליצן המזמר או הארנק המשונרר.
כל אמא לילדים ובני נוער שקמים ב 12:00 בצהריים או ב 16:00 (אם הם מהמחמירים) ושלא תודה שהיא מאושרת מהחירות הזו של לא לקום מוקדם בכל בוקר רק בכדי להיאבק עם חבורת סרבנים נרגזים שלא יוצאים מהמיטות גם אחרי בקבוק מים על הראש, שאין לה צורך להכין שלושה או חמישה או שבעה כריכים על הבוקר, לדאוג לארוחת צהריים חמה, להתייצב בדיוק בזמן להסיע את כולם לאלפי החוגים והאימונים והשיעורים הפרטיים שהיא בעצמה רשמה אותם אליהם, לוודא שהכינו שיעורים, למדו למבחנים, לא הפריעו למורה, לא החרימו להם את הטלפון… אז היא פשוט משקרת לעצמה.
איזה כיף. חופש גדול כשמו כן הוא. החופש לאימהות המשועבדות.
זה לא שקל לנו בחופש, הרי גם אז אנחנו צריכות לדאוג לבית, לקניות, ניקיונות, לקריירה, אבל כשלכל זה נוספות הדאגות של שנת הלימודים ובואו נודה יותר מהכול ההסעות של שנת הלימודים, אז החופש הגדול זה בהחלט פיקניק.
תשמעו, אירנה אוסוסקין שאת שמה כבר שמעתן ממני פעמים רבות, פשוט כי היא אשה חכמה מאוד, לימדה אותי עוד כשילדיי היו רכים מאוד כמה כללים פשוטים במסגרת שיעורי “פיסיקה משפחתית” – אותה תורה מיוחדת לניהול חיים על פי החשיבה שאותה הגתה ושאני התמדתי משך שנים ללמוד.
את אחד הכללים האלה אני מאמצת כבר שנים בזמן שאני מסיעה את הילדים לאימוני כדורסל בלתי נגמרים, שיעורי מחול, מורים פרטיים, בנות וברי מצווה, מסיבות גיל 16 ועוד אי אלו בילויים ופעילויות מיוחדות (מזל שלתנועת נוער הם מגיעים ברגל).
הכלל הזה אומר שאת יכולה או להגיע לאסוף את הילדים בחריקת בלמים בדקה התשעים אחרי שצרחת עליהם בטלפון שיצאו לתחילת הרחוב כי אתם גם ככה מאחרים ואז כשהם נכנסים לרכב את משרבבת שלום קצר ושואלת בלי באמת להתכוון לשמוע איך היה להם היום ותוך כדי את עונה למייל דחוף או כבר מחייגת למספר האחרון שלא הספקת לסיים אתו את השיחה ואז אתם מגיעים לפקק, כן אותו פקק של כל יום ואת שוב מתעצבנת ואומרת שזה סיוט ושנמאס ומתקשרת אליו לשאול למה שהוא לא יסיע ובדרך מתחשבנת אתו גם על הכיור מאתמול והקניות משלשום ואז את מגיעה למחוז חפצך ולפני ששמת לב בכלל הילד כבר איננו. את סחוטה ואו שתעבירי את הזמן הנותר ברכב במזגן, או שתלכי לאיזה קניון ותסתובבי מסביב לעצמך דביקה וממורמרת ואם תהיי ביום טוב במיוחד אז גם תאכלי גלידה או קפה עם עוגה שתצטערי עליה עוד לפני שתתחילי לאכול ו…. תחזרי לקחת את הילד ותכנסי לפקק ו…
או שאת יכולה להגיע לאסוף את הילדים ורגע לפני חריקת הבלמים לנשום עמוק, לסדר את המחשבות, לרענן את האנרגיה בראש ובלב וברכב ולקבל אותם עם תשומת לב אמיתית ולא מזויפת, להיות מכוונת אליהם מחשבתית בידיעה שהם צריכים אותך כזאת, לתת להם לבחור מוסיקה (כבל AUX מתחבר להם לנייד), גם אם היא לא בדיוק הפייבוריט שלך, לבחור נושאי שיחה שהם לאו דווקא למה לא עשית שיעורים בחצי שעה הפנויה שהייתה לך?, להיכנס לפקק כאילו את נוסעת בכביש ללא מכוניות, כי מה יעזרו העצבים שלך?, להוריד את הילד ובמקום להסתובב בקניון מסביב לעצמך, ללכת לחדר כושר סמוך ולהזיע משך שעה, לשבת בבית קפה עם ספר, להוציא את המחשב ולפתוח את הבלוג שתמיד חלמת. בקיצור זמן איכות.
כן, גם אני לפעמים נשברת, בכל זאת אני אשה עובדת במשרה מלאה ויותר, מנהלת את הבית ומסיעה שבעה ימים בשבוע, בממוצע שני ילדים בכל אחר צהריים למרחק של לפחות חצי שעה עם פקק לכל כיוון ועדיין אני כבר שנים עושה את ההסעות האלה בכלל לא בתחושת שיעבוד, אלא בחשיבה שמדובר בזמן איכות מאוד מזוקק ונדיר עם הילדים, שכמונו חיים בקצב מסחרר וגם להם כמעט ואין זמן לכלום. אז אחרי משבר אני אוספת את עצמי וחוזרת להחזיק את הראש בחשיבה חיובית מתוך הבנה שאני זו שמאפשרת לבני הבית שלי להיות עם קו התפתחות כלפי מעלה וכשמגיע החופש הגדול אני מתרפקת על החופש שנפל עליי בהנאה מתמשכת.
אגב, את אותו כלל על שינוי חשיבה בזמן הסעות, יישמתי כבר לפני עשרות שנים על הכיור במטבח, כן זה שמחכה לך מלא בסוף היום של ההסעות ואז במקום להיעמד מולו וליפול מחשבתית לבור שחור של אומללות ותסכול שייצאו בהמשך על כל מי שיעז לעבור לידך, אני בוחרת תמיד להסתכל על זה כמשהו פעוט וחסר חשיבות ובזמן שאני מתקתקת את הר הכלים אני חושבת קדימה, חיובי, יצירתי. תנסו את זה, הכיור ייראה פתאום פחות מאיים וככל שתיישמו את הכלל הזה ביותר מצבים בחיים, תמצאו את עצמכן פחות רבות עם הבעל, פחות מתחשבנות, פחות כועסות, פחות מרירות, פחות מתוסכלות והרבה יותר יעילות.
ולכן, אלה שבוחרות להשאיר את הילדים בבית, כי זה ממש קשה שהילד בחר להיות ספורטאי של חמישה או שבעה אימונים בשבוע ובאמת שאין לכן זמן וכוח וכסף לכל ההסעות האלה וההתחייבויות ו… תשמעו, אתן טועות בגדול.
תדחפו את הילדים שלכן מגיל צעיר מאוד להיכנס למסגרות ספורט ואמנות, גם אם בתחילה אתן מכריחות אותם, תבחרו מסגרות מקצועיות מאוד, גם אם אתן צריכות לוותר על מניקור ופדיקור כל שבוע למען זה, גם אם צריך להסיע עוד עשרים דקות לסטודיו טוב, תעזרו להם לא להישבר לקראת סוף השנה ולהירשם שוב בשנה הבאה, תנסו להתמיד באותו עולם כמה שיותר שנים. תנסו להביא אותם להיות בני נוער עם עולם תוכן שחוצה את גבולות האייפון, אייפד והבריכה בחצר.
בני נוער שהם ספורטאים בנשמה יתרחקו משטויות, יקפידו על אורח חיים בריא יותר, יהיו חרוצים יותר, ידעו לשתף ולחלוק ולפרוק ולהתאמץ, ידעו שבכדי להצליח צריך להזיע, הם יופיעו על במות או במגרשים ויחוו אכזבות והצלחות ויהיו בני אדם מלאים יותר, שלמים יותר, טובים יותר.
הם אמנם ישנו בחופש הגדול עד מאוחר ויבלו מול המסך זמן רב כפי שאתן לא רגילות לראות, אבל אתן תישנו טוב בלילה גם כשהם לא יהיו כי יצאו לבלות, פשוט כי לילדים האלה יש יופי של אופי.
וכן, יש לזה מחיר, הוא לא קל אבל משתלם. בסוף הם ילכו להם לצבא ואתן כל כך תתגעגעו לאיזו הסעה ושיר מעצבן שנהגו לבחור ושיחה קולחת של ילדים ובני נוער שתמלא לכן את הרכב בזמן שתעמדו בפקק.
שנת הסעות ולימודים ומשחקים וניצחונות והישגים מוצלחת לכולכן.
באהבה,
אני
