פתחתי את הבית החדש והלב שלי ביום שישי אחד של חורף להמון נשים נפלאות שבאו להתפלל ולרקוד ולשמוח. אז בחרתי להעניק להן כמה סיפורי השראה שהם מתנה ממני לכל אשה ובכלל לאנשים.
ואז הן הגיעו. עשרות רבות של נשים שאת כולן אני אוהבת באמת, כאלה שהן משפחה אמיתית שלי ושלא הייתי איתן בקשר במשך כל החיים, נו בגלל החיים שם בקיבוץ ששינה את הכול, כאלה שהן המשפחה האמיתית שלי באמת בכמעט 20 שנה האחרונות – החברות שלי הקרובות, שהן העוגן האמיתי שמחזיק חיים. והיו שם עוד נשים שחלקן עשו איתי את הדרך מאי שם מהקיבוץ ואת חלקן אספתי באהבה במשך החיים ושהן כולן מיוחדות עבורי מאוד.
והיו גם המון שלא הצליחו להגיע ושלא הספקתי בכלל להזמין בגלל הספונטניות של לארגן דברים מהיום למחר, כשמאי שלי הציעה כמה ימים קודם שנארגן הפרשת חלה עם כמה חברות… (קיבלתי השראה מלהפיק יום הולדת לטדי שגיא בשתי יממות…) .
ארגנתי הפרשת חלה, פעם ראשונה בחיים שלי, עם מיני מסיבה, עם שפע של אוכל טוב, פרחים, DJ שימי היקר שבא לעשות לנו שמח בלב, עם יעל זאבי שלי שהסכימה להנחות למרות שזה ממש לא מה שהיא עושה ביום יום ועם מירי שניאורסון הרבנית הנפלאה שהגיחה למעט זמן, בדיוק בזמן.
עשיתי את זה כי הגיע הזמן לחגוג את החיים החדשים שלי, את הבית החדש שלי. וגם כי זה הזמן להתפלל למען ילד שיקר לי הכי בעולם וזקוק לתפילות לרפואה שלמה, ולמען זיוי שלי שמתגייס בשבוע הבא ולמען כל הנשים שזקוקות לתפילות האישיות שלהן.
לילה קודם חשבתי מה אני אגיד לבנות, ברגע הזה שבו את רוצה להודות להן שבאו, ביום שישי של גשם, רגע לפני שבת, ביום היחיד של סידורים ובישולים. הן ויתרו על כל זה בשבילך. אז לפחות תני להן השראה. אז מכיוון שאירנה אוסוסקין היקרה ז”ל לימדה אותי לפני המון שנים להפיץ את הידע, לא לשמור לעצמך, לחלוק ולשתף, אז אני ממשיכה את המסורת ומשתדלת להעניק השראה לנשים ומספרת גם לכם כמה מהסיפורים שחלקתי שם:
סיפור על ספה בלויה אחת
במרתף הבית החדש שלי נמצא המשרד שלי, הגאווה שלי. שם בחדר אחד ישנה ספה נפתחת, כזו כמו שקונים לחדר אורחים, לא איזה משהו מפואר. הספה הזו, היא סימבול שניצב שם להזכיר לי.
במשך למעלה משנה ישנתי על הספה הזו בבית הקודם שלי, מיד אחרי ההחלטה על הגירושים רצה הגורל ונאלצתי אני לעזוב את חדר השינה המפנק ולעבור לגור בממ”ד הקטן והלא משופץ שלנו שבדיוק עזב אותו זמן קצר קודם לכן הילד שאימצנו לתקופה.
הילדים שלי, כששמעו שאני עוברת לממ”ד ועומדת לישון על הספה הבלויה הנפתחת היו בהלם ופשוט התחננו אליי שלא אעשה זאת. קחי את החדרים שלנו הם הפצירו בי, הם הרבה יותר מפנקים מהחדרון הזה, עם הארון הפשוט והקירות שזקוקים לשיפוץ.
וכך, בכל פעם שהיו באים להתכרבל לצידי היו מבקשים ממני להתחלף איתם. ואני, הייתי חוזרת כמו מנטרה ואומרת להם שאני לא יודעת על מה הם מדברים והייתי מתארת להם את מה שלי יש בתוך הראש, תראו את מיטת האפיריון הענקית שלי, עם הטול מעל, עם חדר הארונות המפנק, עם המקלחת הענקית. איך אתם לא רואים את זה?. הם היו מתעצבנים עליי ואומרים שאני לא שפויה. אבל אני המשכתי. כמו מנטרה. לספר להם מה אני רואה. לא את מה שהם רואים.
ניסיתי ללמד אותם שהם יכולים ברגעים הקשים, הכי נמוכים, הכי שפלים, לבחור מה לראות, לשנות את החשיבה, לבחור באופטימיות מתוך הקושי ולשנות בדרך הסיזיפית הזו את המציאות שלהם. לא להתייאש. חייתי בממ”ד הזה שנה שלמה. שנה זה המון זמן. אבל לא נשברתי בחשיבה בשום שלב ואם נשברתי זה היה לשעות, ללילה, לא לזמן ממושך. החכמה היא לדעת לאסוף את עצמך.
היום אגב, יש לי בדיוק את מה שדמיינתי. טוב נו פחות מיטת אפיריון עם טול ויותר מיטה ענקית ומפנקת וכל השאר בול ! ויש לי את הספה הזו איתי, להזכיר לי.
אל תתנו לפחד לנהל אתכן
כל כך הרבה נשים מפחדות לזוז בגלל פחד. הן נשארות תקועות בלי להתקדם בקריירה בגלל שמבוהלות מהיכולת לשלב קריירה ואמהות, נתקעות במערכות יחסים דפוקות בגלל שהן מפחדות שלא יצליחו לבד בלי הבעל שנדמה להן שהוא העוגן שלהן. כל כך הרבה נשים דוחות למחר, לעוד שנה, למתי שהילדים יגדלו. והחיים עוברים לידן. (גם גברים אגב…)
הטיפ הכי גדול שאני יכולה לתת לנשים האלה הוא פשוט להיכנס בפחד ב 300 קמ”ש. את כל מה שאתן בטוחות שאתן לא יודעות אפשר ללמוד. ידע הוא תרופה לפחדים.
אני למשל למדתי בשנה אחת, הכי קשה בחיים שלי, את עולם הפיננסים שהיה עבורי סינית ומהרגע שהבנתי אותו יכולתי לעשות דברים גדולים ומשמעותיים, הגדול שבהם הוא הבית שלי. מבצרי. שלא הייתי מגיעה אליו אם הייתי נותנת לפחד מהעסקה שלו לנהל אותי. עסקה שנעשתה מהיום למחר, עם מאה אחוז אומץ ועם התעלמות מהפחדים שדפקו לי על הראש ולא נתתי להם להיכנס.
בתחילת הדרך שלי פחדתי מהדבר הזה של לנהל קריירה ולגדל ילדים, היו לי מאי בת שנה וחצי וזיו שרק נולד, בלי שהיה לנו שקל בצד, דווקא אז החלטתי להיכנס בפחד הזה ב 300 קמ”ש ובזמן הכי לא מתאים, בלי תואר ראשון בכלום (לצערי, נו לא הספקתי עדיין), הקמתי חברה להפקת אירועים וברחתי מהקריירה הזו של האמהות של שמונה עד ארבע, שמלבד שיממון למוח לא הועילה לי בכלום. ובמשך 20 שנות קריירה לצד גידול הילדים נשבעתי לעצמי לעולם לא לאכול סרטים של ייסורי מצפון, לנהל את המערכה מהראש ולא מהבטן והכי חשוב, תוך כדי תנועה כל הזמן לדייק את זה. בשנים שהרגשתי שזה פוגע בילדים הורדתי הילוך מיד והייתי שם בשבילם יותר ובשנים שיכולתי לשעוט יותר קדימה עשיתי את זה. עד היום.
יש מקום בלב, יש מקום בבית
לפני המון שנים נסענו שרון חברתי אחותי ואני לניו יורק. חברה מקומית אמרה לנו אל תיקחו מלון, תתארחו אצלי. איך תארחי אותנו? הבית שלך לא כזה גדול, הפצרנו בה. אל תדאגו בנות, אם יש מקום בלב, יש מקום בבית !.
טוב, שמחות וטובות לב טסנו לניו יורק. בסוף, לא היה לה מקום בבית. ואני צרבתי לעצמי בראש באותו יום שכשאתה אומר משפטים מהסוג הזה, אתה חייב שיהיה להם כיסוי. מאז, אני תמיד מוודה שיהיה לי מספיק מקום בלב לאנשים. ואני תמיד גם מקפידה שיהיה כיסוי להצהרות שלי.
ערב לפני הפרשת החלה, אמרו לי הבנות שלי, אמא את השתגעת, את הזמנת הרבה נשים וירד גשם ולא נוכל להשתמש במרפסת ולא יהיה מקום בבית. את חייבת לדחות את זה. ואני כמו מנטרה חזרתי ואמרתי להן – אם יש מקום בלב, יש מקום בבית – רק לעולמים תזכרו לא להגיד סתם ססמאות, תתכוונו למה שאתן אומרות. אם ירד מבול נצטופף כולנו בסלון ובמטבח ויהיה לנו כיף.
וכך היה. הלב שלי היה פתוח לקבל את כולן והיה מקום בבית והיה שמח והיה צפוף והיה כיסוי להצהרות שלי.
אז אל תהססו לפתוח את הלב שלכן לדברים שיכולים למלא אותו באנרגיה. אני למדתי למשל שאם אני מתנדבת אני מתמלאת בכוח לעשייה ובגלל זה אני מתנדבת כבר שנים. ואתמול למדתי עוד שיעור שהחברות שלי מנסות ללמד אותי מאז שהתגרשתי, לעשות שמחות לעצמך, לפתוח את הבית שלך לשפע של טעמים ומוזיקה וריקודים ותפילות ובקשות ואמונה.
אז יהיו עוד כאלה. ואני אזמין אתכן. כי אין כמו מלא נשים מתחבקות ומבקשות ומתפללות ורוקדות את מחול החיים. תודה שבאתן ומי שלא – הייתן חסרות, אבל אתן בלב שלי.
שבוע טוב !
אני
