פוסט מ 2012
קיבלתי לא. אני בוחרת להמעיט במילים. יש לי כל כך הרבה מה להגיד לה בזמן שהיא מסננת לעברי בעדינות מחויכת את ה לא זכית במכרז…. ובכל זאת אני שותקת. יש רגעים בחיים שהשתיקה יפה להם.
שעה קלה לפני כן אני יושבת על תוכניות ל 2012 ובמקרה נתקלת בקובץ משנת 2011, בקובץ הזה אני נזכרת בעוד כמה פעמים שקיבלתי לא. כן, גם ב 2011 היו כמה כאלה. הקובץ ההוא מזכיר לי גם כמה פעמים קיבלתי כן. הקובץ ההוא מזכיר לי שב 2011 עברתי את היעד שהצבתי לעצמי בפי 2 !, הקובץ ההוא מזכיר לי כמה מוטיבציה ניטעת בי בכל פעם שאני מקבלת לא.
מכירים את זה שאתם מקבלים תשובה שלילית על משהו שכל כך ציפיתם לו?, מכירים את זה שהתשובה השלילית הזו מכאיבה לכם יותר מהמכה הכואבת ביותר שאתם יכולים לדמיין?, מכירים את זה שאתם רוצים לצעוק? להגיד שיש כאן חוסר צדק, שזה לא נכון, ש… וש… וש… שקט. אם תצעקו זה לא יעזור. יש רגעים שהשתיקה יפה להם.
עוברות 10 דק’, הכאב מתפשט לו בגוף, המכה צורבת, לא הגיע לי לקבל את הלא הזה, כולם יודעים את זה. בכל זאת קיבלתי ממנה לא.
הטבלה של 2011 מהדהדת לי בראש, היעדים שרק הבוקר עוד הכנסתי ל 2012 חולפים במוחי, אני מתמלאת בדבר המוזר הזה, אני חושבת שקוראים לו מוטיבציה, אני מתחילה אט אט להתאפס, מבינה שזה הרגע שאני צריכה לאסוף את עצמי, להסתכל קדימה, למעלה, אל עבר האופק, למקום שיש בו כן ואין בו לא.
לילה. הספר של גדעון עמיחי מונח לידי, לא, לא, לא, לא, לא, לא, כן… מסע יצירתי של אדם מוכשר שקיבל כמה פעמים לא. אני אוהבת לפתוח את הספר הזה ולדפדף, יש בו השראה, יש בו תקווה, יש בו יצירתיות, יש בו המון מוטיבציה.
מוטיבציה. כמה קשה לגייס אותה, בעיקר כשחווים כישלונות. הרבה יותר קל לשקוע, לוותר, לתת לו לייאוש לנצח, לתת לו לפחד לגדול. החיים רצופי הלא והכן שלי לימדו אותי להפוך את הרגעים האלה שצורבים את הנשמה לרגעים שבהם אני מגייסת אותה, את המוטיבציה.
הצורך הזה להוכיח לעצמי, לאבא שלי שכבר אינו בין החיים, למטפלת שלי אי שם מבית הילדים בקיבוץ, ל… שאני יכולה. הצורך הזה נטוע בי כל כך חזק והוא שעוזר לי לנצח שיחות טלפון לא צודקות כמו זו שקיבלתי הבוקר, לשים אותן מאחוריי ולשעוט קדימה אל עבר היעד הבא.
אנשים שבוחרים לעסוק בתחומים כמו שלנו, להפיק אירועים, לעשות פרסום, ליצור עבור אחרים רגעים קסומים, מיוחדים, גדולים מהחיים, מכירים את זה היטב. התחום שלנו מלא בו, במיץ הזה של הכישלונות והניצחונות, מתערבבים להם באדי האגו האדירים שמציפים אותנו. לפני למעלה מ 10 שנים כשפתחתי את החברה, אחרי שכבר הייתי הרבה מאוד שנים עמוק בתחום, (במקום שבו האגו לא אפשר לנו להפסיד מכרזים בכבוד), נשבעתי לעצמי לעשות את זה אחרת. מאז, בכל פעם שאני מקבלת לא, עם כל הקושי שבזה, התשישות שמביא ההפסד, העצב, הפגיעה הקשה באגו, אני מגייסת אותה, את המוטיבציה שעוזרת לי להשאיר את זה מאחור ולרוץ קדימה. אחרי כל לא כזה, אני מקבלת כן.
צריך לדעת בחיים להודות על הרע כמו על הטוב ולהפוך כל רגע של שבר, כל רגע של נפילת קו ההתפתחות שלנו מכיוון מעלה למטה לרגע מיוחד, כזה שייטע בנו תקווה, יכניס בנו דרייב ויאפשר לנו לרוץ קדימה, אל עבר היעד הבא.
תהיו אופטימיים ואל תתנו לאף אחד שמתקשר אליכם להגיד לכם לא לנצח אתכם !
באהבה,
אני
בתמונה הספר של גדעון עמיחי שאני ממליצה לכם לקרוא.
