ביום שני השבוע הלכתי לישון עם חרושת השמועות המחרידה על האסון בעזה והדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו ושלא נתן לי מנוחה הוא על האימהות, אלה שעוד לא דפקו להן בדלת, אלה שהקצינים בדיוק עושים את דרכם להודיע להן שזה הסוף.
ישנתי מעט. כשקמתי חשבתי על הכמה שעות האלה שהן הרוויחו האימהות שרק מי שיש לה ילד בתוך הזוועה של עזה יכולה באמת להבין, עד שדפקו להן בדלת.
וכמה קיוויתי שאלה היו שעות של מנוחה אמיתית או אפילו שינה עמוקה עבורן, כי הם לעולם לא ישובו עוד השעות הללו. זה היה הסוף. של מה שהיו החיים הקודמים שלהן.
מרים פרץ
ערב קודם לכן ליוויתי את עומר ביחד עם צוות מנהלי החמ״ל שלנו לטקס מרגש ומכובד בספריה הלאומית החדשה בירושלים (אתם חייבים שם סיבוב ולו רק בגלל האדריכלות והמורשת שבמקום) לכבוד קבלת פרס יקיר העורף שבו הוא זכה מטעם מהמועצה הציונית על תרומתו לחיילים ולאזרחים מאז תחילתה של המלחמה לצד עוד 16 ארגונים ויחידים שזכו גם, בניהם ארגון זק״א המדהים, תמיר סטיינמן, יוסף חדאד ועוד.
מעבר לזה שבאמת זה היה ערב מרגש, כזה שתייקתי בראש בכדי לזכור בקופסא שעליה כתוב “רגעים מלאי משמעות”, היה שם גם נאום אחד יוצא דופן, של מי שהובילה את ועדת הבחירה של הזוכים, של אשה מעוררת השראה באמת – מרים פרץ.
הנאום שלה שאותו נשאה לאחר ששבה מביקור אצל שבע משפחות שכולות באותו היום, בכזו רהיטות, אותנטיות, כוונה עמוקה, חדר אל לב ליבו של כל מי שנכח באולם והזכיר לנו למה כל סוף הוא גם התחלה ואם מרים פרץ שהקריבה שני בנים גיבורים למען הארץ הזו מסבירה שזה אפשרי, לנוע בין עצב לשמחה, בין יגון וכאב לתקווה ותקומה – אז אפשר !
חייבים להיאחז במילים שלה ולהתחיל שוב מהתחלה.
(לינק לנאום בסוף)
סופים של אהבות
ביום שלישי עת הגישו לנו את בשורות האיוב מהאסון בעזה ואחרי שצפיתי רק בתחילת מהדורת החדשות ונשבר לי הלב לאלפי רסיסים רק מלראות 24 אמהות קוברות את בניהן ולראות נשים ובנות זוג צעירות שאיבדו בקרב את אהוב ליבן לעד, את גבר חלומותיהן, את מי שהקימו או חלמו להקים עמו משפחה, מספידות אותו בבכי קורע לב, לא הייתי מסוגלת לראות את המשך החדשות וברחתי אל אסקפיזם גמור לצפות בדוקו מעולה על מדמוזאל קוקו שאנל, האשה ובית האופנה, שעברו תחת ידיה לא רק מיליארדים ולא רק הישגים מטורפים באמת, אלא גם גברים בכמויות.
ובטרגדיות כמו בטרגדיות דווקא את שני הגברים היחידים שהיא אהבה באמת היא מאבדת לאחר שהם מתים, כל אחד ונסיבותיו וככה מסתיימות להן שתי אהבות מטורפות שהיא ידעה בדמי ימיהן ובטרם מומשו אולי לעד.
אלא שקוקו שאנל שהייתה אשה שורדת וחזקה מאין כמותה, מתאבלת ואז מוזגת דרינק, מדליקה סיגריה ונותנת לתשוקה שבה לנצח הכול והיא בכל פעם על אף הטרגדיות שפוקדות את חייה חוזרת לטרוף את העולם.
זה מה שהמלצתי אגב השבוע לחברה שוויתרה על מה שחשבה שהייתה אהבת אמת אחת ויחידה, בגלל אסופת שקרים קטנים ושתיקות גדולות מידי שתעשה – דרינק וסיגריה. ושתתן לתשוקה שבה לבעור ותצא לטרוף שוב את החיים.
ואם אנחנו כבר במדמוזאל שאנל ובסופים, אז כשהיא הייתה כבר על ערש דווי היא ביקשה לתכנן איך תיראה המצבה שלה והיא סיפרה שלמוות הולך להיות ממש לא כיף איתה כי היא מתכוונת לעשות שם הכול בכדי לחזור ולחיות את הכול שוב פעם מהתחלה ולכן גם ביקשה שימקמו על קברה את ראש המצבה שכללה חמישה אריות לא מקדימה כמקובל אלא בצד, שלא יהיה משהו שיפריע לפתח המילוט שלה ולה לחזור לחיים.
הלוויתה התקיימה ב 1971 והיא כמו כל שאר המתים לא חזרה.
אז למקרה ששוב שכחתם, עם כל העצב, היגון, הכאב, הצער, תחושת החידלון והייאוש ועל אף שלרבים מאיתנו התקופה הזו היא סוף אחד גדול – מסתבר שזה לא נגמר, החיים הם עכשיו ואם אתם פה, מוטב לכם לעבור דרכם בכל הכוח. לא לוותר על מה שחשוב לכם באמת. הזמן, הוא בשלו – לא עוצר לעולם.
תקדישו כמה דקות לצפות בנאום שנשאה מרים פרץ בטקס . אם תיקחו ממנו אפילו רק דבר אחד ותאמצו כדרך חיים, תזכו. https://youtu.be/wHlQgzqmAjk
הדוקו על קוקו שאנל בyes ולחובבי האופנה, סרטי דוקו ותקופות ישנות נושנות תצפו גם בסדרה על מר בלנסיאגה בדיסני פלוס. לא תצטערו. מבטיחה.
הלוואי שנדע ימים טובים ובשורות טובות בקרוב.
את התמונה המצורפת לבלוג הזה יצרתי עבורכם במיוחד, היא סימן של האינסוף כשהוא מלא יופי, עדינות, חמלה, תקווה ואופטימיות. תחיו כאילו אין סוף.
באהבה
יעל
