רבקה, אשתו העדינה של הארי, קיבלה את פנינו בחיוך מזמין והזמינה אותנו להמתין בסלון רחב-ידיים, שמשקיף אל גינה שבה עצים שנראה כאילו נצבעו בצהוב עמוק במיוחד לכבודנו.
החורף הניו-יורקי מתעכב, והסתיו זורע בלב שלי שלכת של תקוות.
קפה חם הוגש על מגש כסף גדול ונוצץ, ואני נשענת לאחור ונסחפת במחשבות שרחוקות אלפי שנות אור מהמציאות.
ואז הארי נכנס. ואיתו המציאות.
הוא חזר הביתה לפני יומיים. מלבנון. הבית בניו יורק.
52 שנותיו לא ניכרות עליו בכלל והוא חזר משדה הקרב, מעומק לבנון הארורה, אל ביתו בפרבר היוקרתי מחוץ למנהטן, שם הוא מתגורר עם משפחתו.
הוא הגיע לאפטר קצר של כמה ימים לפני שישוב לישראל ולעומק הלחימה.
מעיין מולה והארי מעולם לא נפגשו.
זה לקח פחות מעשר דקות בכדי שהם יהפכו להיות חברים.
נסתרות הן דרכי האל, היקום, והלב.
הארי שאל את מעיין אם יוכל לעזור לו לקום לרגע מכיסא הגלגלים ולעמוד.
מעיין הושיט לו את ידיו. הארי התרומם, אסף אותו בין זרועותיו, וחיבק אותו חיבוק אמיץ – חיבוק של אחים.
היה זה רגע סוריאליסטי. הנשמות שלהם התחברו, והנשמה שלי התמלאה גאווה עמוקה, הערצה והוקרה לשני גיבורי ישראל האלה, לעם היהודי ולישראליות.
מעיין בן 39. הארי בן 52.
שניהם לא היו חייבים.
אף אחד לא קרא להם.
שניהם חיים בחו”ל שנים רבות.
לשניהם היו תכניות סגורות ל-7 באוקטובר ושבועיים קדימה.
לשניהם יש משפחות, ילדים, חברים ועסקים מעבר לים.
אבל הם באו.
הארי עזב הכול ועלה לישראל, השאיר את משפחתו מאחור, עשה טירונות ועלה על מדים לראשונה בגיל 52. היום הוא לוחם לכל דבר ועניין, רב”ט גאה שמשרת בעומק לבנון.
מעיין הגיע לארץ ב-9 באוקטובר, מיד עלה על מדים מבלי שעבר אימונים או תרגולות. אחרי ביקור קצר בתל השומר, שם אושפז אחיו הקטן, מ”פ בגבעתי שנפצע קשה מאוד בקרב לכיבוש מוצב כיסופים, מעיין יורד דרומה.
הוא מתמנה לקצין בכיר במילואים, והמשימה הראשונה שבה הוא משתתף היא זיכוי הקיבוצים בעוטף מגופות וחומרי חבלה.
בהמשך, הוא מוביל את אחד הכוחות הראשונים שנכנסים לעזה מצפון הרצועה, וב-12 בדצמבר נפצע קשה מאוד בהיתקלות עם מחבלים בפאתי ג’אבליה. באותו יום נהרג אוריה יעקוב ז”ל, שחגג את יום הולדתו ה-20. חמישה לוחמים נוספים נפצעו.
אחרי יותר מ-200 ימי אשפוז, 11 ניתוחים ונזקים קשים מאוד, מעיין משתחרר לאשפוז יום, להמשך שיקום ארוך.
אם הייתי יכול לבחור איפה להיות עכשיו, הוא אומר להארי, הייתי מיד על הגבול, איפה שצריכים אותי.
מעיין חילוני
הארי חרדי
מעיין מזרחי
הארי אשכנזי
הארי חי בניו יורק – מזמן עשה לביתו והוא פילנתרופ למען המדינה והעם שלנו ועושה חסדים שאין דרך לתאר.
מעיין חי בהודו עם אשתו ושלושת ילדיהם והיה בשיא בניית הקריירה והעסק שהתרסקו במלחמה.
עשור מפריד בניהם.
אבל כשעמדו שם, מתחבקים כמו אחים, חולקים חוויות משדה הקרב, מנתחים את אתגרי יום המחר של העם היהודי והארץ, ידעתי דבר אחד:
כלום לא מפריד ביניהם.
כלום לא מפריד בינינו. זה הכול עניין של השקפה.
הלוואי שהיו לנו יותר מעיין והארי. זה פשוט צו השעה. אין לנו ברירה. זה לא נגמר.
בחזרה לארץ. הג׳ט לג משאיר אותי ערה. או אולי אלו החוויות מניו יורק ומיאמי שלא נותנות לי מנוח – כל כך הרבה רגעים מלאי עוצמה, רגש ומשמעות שאספתי ומבעבעים בי.
מאז שחזרתי, הכול מרגיש שבור.
בעיקר הלבבות.
של גברים של החיים שאיבדו את דרכם במלחמה או נאלצים לבחור אחת חדשה, וזה מפחיד אותם יותר מכל קרב.
של נשים צעירות שחוות שברון לב ראשון.
ושל נשים בשלות שמתעקשות להאמין באהבה וחוטפות סתירות כואבות.
ושל נשמות צעירות שהרימו ידיים וויתרו.
נסתרות הן דרכי הלב והנפש.
את השבוע סיימתי בבית עלמין, שם נטמן בחור צעיר, תם, שנפשו לא יכלה לו. טרגדיה מרה שנחתה על משפחה עם טרגדיה אחרת שהביאה המלחמה ושמשקפת את המציאות שלנו.
בדרך משם לבית החולים לביקור פצועים לפני שבת, כאב לי עמוק בפנים.
אז שמתי את “רוקנרול” בפול ווליום, מתוך ״לחנים שבורים״ האלבום החדש של עומר שנולד לנו השבוע ומרגש אותי לראות איך הוא הופך להיות של כולם וגדל וצובר תאוצה וכובש כל פסגה.
אלבום שאני גאה להיות שותפה ליצירתו.
ואין מזור ואין תשובה.
אין שלכת ניו-יורקית. רק מציאות ישראלית עגומה.
ואוסף שירים ב”לחנים שבורים” שנותן נחמה ופורקן לנפש. וחייבים להמשיך להודות על היש ולהיאחז בתקווה.
שימו ווליום.
כי נסתרות הן.
להזמנת ההרצאה המעולה של מעיין מולה אתם מוזמנים לפנות אליי – בארץ ובעולם. הנה מה שאמרו עליו מי ששמעו אותה – https://www.youtube.com/watch?v=E7_nf4XeHA8
להאזנה לאלבום החדש של עומר אדם “לחנים שבורים” בכל הפלטפורמות – https://li.sten.to/OmerShvurim
באהבה
יעל זוהר
