מעלילות חבורת ״גירלז״ והפעם במרתון ספינינג בחצבאני

חבורת “גירלז” עושה זאת שוב – 6 נשים, גיל ממוצע 40, שעתיים של מרתון ספינינג בחצבאני, רכב אחד, שעתיים וחצי נסיעה לכל כיוון, המון צחוק ולסיום בילוי בראש פינה בשוקולטה.

2014 –

  ״תגידי, אולי ניסע עם ההסעה שיוצאת מראשל”צ?״ סימסה לי חברתי יומיים לפני המועד המיוחל. ״לא. ניסע ברכב בנות שלנו כרגיל״, סימסתי לה בחד משמעיות בחזרה.

 כשהיינו בערך 100 ק”מ מהבית ולפנינו היו עוד 100 ק”מ עד לחצבאני, שאלתי אותה אם היא בטוחה שהייתה רוצה שנהיה עכשיו באוטובוס וכולנו פרצנו בצחוק בלתי נשלט.

 ולא סתם צחקנו. בשלב הזה פשוט רבים היו רוצים להיות הכלבלב עם הראש המתנדנד על הדשבורד (ולא אין כזה ברכב של דליה הנהגת החברמנית שלנו). האווירה הייתה לוהטת, האנרגיות היו בשיאן וקשה היה לעצור את הצימאון שלנו לחוויות מהסוג הזה, (למרות שאנחנו מבלות המון ביחד, אלא שבנסיעות כאלה אין זכר לבעלים ולילדים הנפלאים שלנו ויש לנו שעתיים וחצי ברכב אחד) הכוח הנשי כה מזוקק ורחוק מכל טרדה.

 6 מתוך ה 7 שמרכיבות את חבורת הבנות המגובשת, מחוברת, מאוהבת הזו שאנחנו, עושה זאת שוב והפעם במרתון ספינינג בחצבאני.

 תתפלאו אבל ממש לא הפריעו לנו העובדות הבאות:

–          יותר מחצי מאתנו לא עושות ספינינג בשוטף (חלקנו כמעט אף פעם לא).

–          בכדי להשתתף במרתון צריך לנסוע שעתיים וחצי לכל כיוון.

–          הילדות של חלקנו מופיעות בטקס בבית הספר באותו בוקר.

–          היה לנו שבוע מטורף במעגל הקסמים של הסופר וומנס שאנחנו.

–          ועוד ועוד.

 ועם כל זה, רק תנו לנו סיבה לעוף, לבלות יחד, להזיע, ליהנות מהדברים הקטנים שהופכים את חיינו כה מעניינים ואנחנו מסתערות על ההזדמנות.

 אז אחרי שבערב שקדם עזרנו לקרן שלנו לארגן מפגש מעצים וחווייתי לכל הנשים שגרות אתנו במושב, קמנו מוקדם, לבשנו את מכנסי הרכיבה (או הטיטול כפי שקרן מכנה אותם), ארזנו כריכים בריאים, תרמוס עם סיידר חם ויצאנו לדרך.

עוד לא הספקנו לעלות על כביש 6 וסוזי מפתיעה אותנו במתנה עם כובעים של Under Armour מה שגורר התרגשות וסלפי משותף כמתבקש מיד.

הנסיעה מתחילה עם משחק של משפט אמת, משפט שקר, משחק שמוציא מאתנו את המיץ, אנחנו צוחקות עד בכי, מתרגשות, מגלות כמו תמיד עוד רבדים שלא הכרנו אחת בשנייה, נפתחות כמו שרק חברות שיודעות שבועה אמתית וכנה של דיסקרטיות מהי, נדהמות לגלות אילו חוויות מלוות את החיים של כל אחת מאתנו שלא סיפרנו עד היום ושיכולות לצאת רק בסיטואציות שכאלה, יונקות השראה והעצמה נשית אחת מהשנייה והרכב מתמלא באנרגיה שעוטפת אותנו, מכילה, משעשעת  ולרגע לא מביכה למרות פתיחותה, משרה ביטחון ורוגע. כיף לנו.

 הדרך לצפון יפה באופן קיצוני, הנופים שמלווים את האנרגיה שברכב כוללים מרבדים משובצים פריחות צהובות, סגולות, שדות חיטה אינסופיים מוריקים שהרימו ראשם לכבודנו אחרי מנת גשמים מבורכת ורק מטוס ריסוס אחד מעיב על המוד האורגני שלנו ועל המראה הטבעי והמושלם שניבט אלינו מן החלון.

אחרי שעתיים וחצי סוערות עם סיפורים וחוויות שאני מתנצלת אבל פרטיהם נשארים חסויים, אנחנו מגיעות לחצבאני וכהרגלנו ״דופקות כניסה״, בזמן שהעולם מגיע שעה לפני ומתארגן, אנחנו מגיעות עשר דק׳ לפני ומסתדרות. זה שכמעט כל 150 זוגות האופניים כבר תפוסים ונדמה שרק לנו לא חיכו, לא מפריע לנו להתמקם במקום מעולה בצל, כמעט כולנו אחת ליד השנייה כמו שרצינו אחרי שהזיזו בשבילנו וסידרו לנו ועכשיו אפשר להתחיל.

שעתיים של דיווש באנרגיה של החצבאני שזורם ברקע, 4 מדריכים, 150 משוגעים שבאו מכל הארץ, מוסיקה שמעלה את האדרנלין ומכניסה קצב, מתופף אחד, צלמים, מים שמותזים על הספורטאים והקרבה שלנו אחת לשנייה. מי אמר ריגוש, סיפוק, fun ולא קיבל?

השעתיים מחולקות למקטעים של 30 דק לכל מדריך. אני כאן בגלל יהודה וכל החברות שלי כאן בגללי. יהודה הוא ללא ספק מדריך הספינינג המקצועי, המלהיב, המיומן והמאתגר ביותר שיש בארץ ואחרי שעה שההמון מטפטף ונותן את הנשמה, כשתורו של יהודה מגיע, אני מזכירה לעצמי שזה בהחלט היה שווה.

החברות שלי הן תותחיות על וכמו שעשינו בתחרות ההירו צ’אלנג את הבלתי אפשרי, גם כאן, כולנו על האופניים עד הסוף, נותנות הכול ומוכיחות שאת יכולה להיות בת 40 פלוס, אשת קריירה, אמא ל 20 ילדים במצטבר לכולנו, עם חוסר שעות שינה ומיליון תירוצים ועדיין לעשות את הבלתי אפשרי. שוב ניצחנו. היה כיף.

 אחרי ארוחת צהריים מפנקת במקום, עוד שלוק מהנוף המדהים של החצבאני ועוד צילום משותף אנחנו יוצאות לדרך חזרה.

כבר בתחילת הדרך חזרה אנחנו מרגישות נפילת סוכר קשה שנחתה על כולנו מהמאמץ, או שאולי הידיעה שבית הקפה ״שוקלטה״ בראש פינה קרוב כל כך היא זו שיצרה את נפילת הסוכר? אבל מה זה חשוב, העיקר שתוך רגע אנחנו מוצאות את עצמנו בסמטאות הציוריות של ראש פינה, משתובבות עם תיירים ותושבים מקומיים, בדרכנו ל”שוקולטה”.

מי שלא היה ב”שוקולטה” בראש פינה מימיו לא ידע עונג משוקולד מהו. או שאולי זהו האיסור החמור שאנחנו כופות על עצמנו מחטאים שכאלה ביום יום? בכל מקרה השיאים שהגענו אליהם בין ביס לביס בעוגת השוקולד המושחתת והשלוקים הקטנים בשוקולטה המשותפת לכולנו יכלו להישמע לעוברים ושבים כמו אורגזמה המונית ולמזלנו היינו כמעט לבד במקום ובעל המקום שהוא גם השוקולייטר המצוין התמוגג ואמר שעשינו לו את היום.

מלאות בסוכר, צחוק והעצמה נשית עפנו הביתה, בדרך כל אחת מתפעלת מרחוק בטלפון את הבעל והילדים, הלא צריך להעמיד ארוחת שבת עוד רגע.

 בלילה, רגע לפני שנפלתי עייפה אך מרוצה, עוד הספקתי להודות לו, לאלוהים שלי על שזכיתי בחבורה הנפלאה הזו.

 תודה לשרון, סוזי, אתי, דליה וקרן שבילו איתי את היום הזה ולסיגלי שלנו היית חסרה.

כבר מתכננות את הבילוי הבא.

 באהבה,

 אני

האשה שהייתי רוצה להיות – 2015
אביב. השדות מבשרים
Menu