מותק הוא קרא לי

פוסט מ 2014 שכיכב בעמוד הראשי של סלונה כשיצא. עוסק בפרשת קצב ובנושא הטרדת נשים ואיך היא נגעה בי באופן אישי. 

 זו ההקדמה שהן נתנו לו – כמה מילים של מנהל “מהדור הישן” החזירו את יעל זוהר לימי תחילת הקריירה, כשעוד נאלצה לספוג הכל ולשתוק.

 ״מותק, עוד קצת הנחה וההצעה הזו שלך. וסליחה שקראתי לך שוב מותק, אבל זה בסדר, נכון?

הוא – הבעלים של עסק שאם הייתי כותבת את שמו, כולכם הייתם מכירים ולהערכתי לפי איך שזה נשמע מבעד לאפרכסת כבר חצה את גיל שבעים.
אני, מפיקת אירועים שהוא שמע עליה ממישהי, התקשר וביקש הצעה לפרויקט קטנטן.

הוא – עוד אחד מאלה שפגשתי בעשרים השנים האחרונות, שחושב שיכול לקרוא לי ״מותק״ ולהשתמש בכל מיני אמירות כדוגמת: “יש לי הצעה הרבה יותר זולה, אבל אני רוצה אותך- את נשמעת משהו מיוחד״. לא, אני נשבעת לכם, אני לא עובדת בשיחות ארוטיות, אני בסה”כ מפיקה מנומסת.

ערב קודם לשיחה ההזויה הזו, צפיתי באילנה דיין מראיינת באופן חשוף וכן את א׳ ממשרד התחבורה– זו שכשהתחילה את דרכה הייתה הדוברת של קצב, זו שנאלצה לסבול מהטיזינג הדוחה של הבוס שלה, נאלצה לשתוק בכדי להתקדם, לסבול את ההערות הדוחות שלו אליה. ״ידעתי שהקריירה שלי, שעוד לא התחילה, תיגמר אם אתלונן עליו״ היא סיננה בקול חלוש למצלמה.

כולנו היינו שם

אני בטוחה שכל אחת מכן, נשים קרייריסטיות, חזקות, יפות ומשפיעות, הרגשתן במהלך הקריירה לפחות פעם אחת שאתן א׳. הולכות בין הטיפות, מסירות מעליכן בנימוס כל מיני טפילים שחשבו שהם יכולים לנצל את הכוח והמעמד שלהם בכדי לכבוש אתכן ולהוציא מכן משהו. אני בטוחה שאתן מכירות את ההרגשה הזו של לוותר, לא להכניס לו באותו רגע- לאידיוט הזה שחושב שאני המותק שלו. לבלוע את הרוק, לגלגל את העיניים, לעיתים לשתף פעולה עם הטיזינג הזה, שברור לכן היטב שלא יוביל לשום מקום, מלבד, אולי, אתכן קדימה, להשיג עוד משהו.

יכולתי ממש להתחבר לכל מילה של א’, אישה חזקה, בעלת דעה, אישה שלא מפחדת לבלוט בעולם העסקי שנשלט לצערנו ברובו בידי גברים. אישה שנאלצה לספוג השפלות שאולי למתבונן מן הצד היו נראות קטנות, אבל בה הן פגעו.

לטפס על קיר חלק

יכולתי ממש לראות אותה בתחילת הקריירה שלה, נאבקת, מנסה לטפס על הקיר החלק בדרך להגשמת השאיפות שלה ונתקלת בחלאה בדמות שר בממשלה – מי שאמור לייצג אמינות, כבוד, דרך ארץ, ערכים – שמנסה להתחיל איתה, משתמש בכוח האדיר שהצליח להשיג בדרך זו או אחרת. והיא צריכה להפעיל שיקול דעת: רוצה להמשיך לטפס על הקיר? תבלעי את החרא, תתעלמי, תמעיטי בערך ההשפלה שעברת, תסתכלי קדימה.

לפני  15 שנה הייתי מפיקה צעירה וחסרת ניסיון. הלקוחות היו עבורי אלוהים, הייתי חדורת מוטיבציה ולא ראיתי בעיניים .

הוא היה סמנכ”ל שיווק של אחת מחברות כרטיסי האשראי הגדולות.

אני  רציתי מאוד שהתקציב שלו יעבור לחברה שבה עבדתי בזמנו.

הוא ידע זאת היטב.

אני  הייתי מוכנה לסבול את ההערות והאמירות שלו.

הוא ניצל את זה, התקשר אליי במשך חודשים, כל יום, כל הזמן, בכל שעה שנראתה לו נוחה, שלח לי קלטות לרכב עם שירים שלא השתמעו לשתי פנים, יזם איתי עשרות פגישות סרק, רק בשביל לשתף אותי בכל מיני רעיונות והגיגים מטורפים שחלפו במוחו (לדוגמא על הקטע המטורף שהיה לו לטענתו עם לק של נשים בציפורני הרגליים שלו שחשב שארצה כבר יום אחד לראות).

מצאתי את עצמי הולכת בזהירות בין הטיפות, לרגע משתפת פעולה עם הטיזינג שלו, לרגע נמלטת על נפשי, מנסה לא לאבד את הסיכוי שתצא מזה עסקה ובטח שלא לחצות קווים של מעבר לשיחה. התמודדתי עם עוד כאלה מאז. כן, אין ספק שלפרקים הייתי א’ במהלך הקריירה שלי.

היא אפילו לא חשבה להתלונן

א’ טענה בראיון לאילנה דיין כי מעולם לא חשבה להתלונן על קצב, עד שלא שמעה שא’ אחרת העזה לעשות זאת ושאולי אותה אמיצה צריכה תמיכה, גיבוי, עוד מישהי שתעמוד לצידה ותעיד.

אני תוהה בלבי- אם אותה א’ הייתה היום בתחילת דרכה, מנסה לטפס על הקיר החלק, האם הייתה נחשפת ומספרת את שעבר עליה? או אולי ממשיכה כמו רבות אחרות לשתוק, ללכת בין הטיפות, להבין שהטיזינג הזה הוא חלק מהקריירה שלה?

אני שומעת את המצדדים בגרסה שלפיה לכל טיזינג יש שני צדדים. זה בהחלט נכון- השאלה היא רק עד כמה את חזקה, מניפולטיבית ומתוחכמת בכדי לעמוד במכשולים האלה שניצבים בדרכך. עד כמה את חזקה בכדי להגיד לא, בכדי להבין איפה ההבדל בין שיתוף פעולה שלך אתו- הסוג שעוזר לך להשיג את מבוקשך- לסוג שיפגע בך ויהרוס לך את החיים. תודה לך, אלוהים שלי, שעמדת שם תמיד לצידי, סייעת לי להיות חזקה, מניפולטיבית, קרה ומתוחכמת, אל מול אותם מקרים בהם נאלצתי ללכת בין הטיפות, בין המילים, בין המחשבות, בין הרמזים.

אולי הדור הזה ייעלם

האיש הזה, הזקן שקרא לי מותק והגדיל להוסיף עוד הערות דוחות, החזיר אותי פתאום לשם. כבר הרבה זמן שלא נתקלתי בסגנון הזה, המנסה לפתות, המשתמש באמירות שהן לא לעניין. איכשהו נראה לי שהדור הצעיר של המנהלים, לפחות אלה שאני עובדת מולם, הוא דור אחר, מנומס, מכבד, שוויוני, כזה שבעולם שלו טיזינג דוחה שכזה לא קיים. אולי אחרי שדור ה”משה קצבים” למיניהם ייעלם, נמצא את עצמנו בעולם שוויוני, מכבד ומעריך?
או שאנחנו עוד לא שם?

שיאים
כסף לא קונה אושר, שופינג כן
Menu