הלו תתעוררי. עם כל הכבוד למנטרות, להשראה ולאופטימיות שלך שאת כל כך מתעקשת לדבוק בה וכמובן להוא שם למעלה שהרי הוא זה שמחליט ודואג לפרנסה כמו שמסבירות לי חלק מחברותיי… ורק מחשבות חיוביות יביאו לך דברים חיובים ו…. התעוררתי.
אולי זה בולשיט כל זה אמרתי לעצמי. בכל זאת פאקינג חודש וחצי עברו כבר מאז שהמסך ירד על הסרט שהיה החיים שלי. וזה שאני בוחרת לראות אור לא אומר שאין חושך.
אז אולי חושך?
מה השעה? המשחק הזה עם עצמי של לנחש מה השעה בבקרים מהיקיצה הטבעית שלי. בטח 10 בבוקר אני מתריסה במשחק ההימורים המפגר שלי עם עצמי בזמן שאני פותחת עין תורנית לכיוון השעון של הממיר. 5:58. ייאלה, עוד בוקר שאני לא מצליחה לעבור את השעה 6:00.
לא בזין שלי היום לחשוב חיובי. להודות. לברך. לחשוב על היש. ייאלה נשבר לי. חושך.
מה יהיה?
אמרתי לך לא לראות חדשות אומר לי הקול שבגללו רוצה הפחד להשתלט עליי באותו בוקר השבוע.
הכתבה הזו של נגה ניר נאמן שאיכשהו נקלעתי אליה ערב קודם רק בגלל שראיתי שיש בסוף החדשות אדיר מילר וחשבתי שלא יזיק קצת הומור במקום להתחיל ספר חדש. הכתבה עסקה בשאלה חסרת התשובה על מתי יחזרו הטיסות, שזה בשבילי מדד בערך למתי אולי אי פעם יחזרו האירועים, או במילים אחרות, מתי אולי לעזאזל תחזור איזו פרנסה.
הכותרות הדרמטיות בכתבה מלוות כמובן במוזיקה של סוף העולם ונגה ניר נאמן לבושה שחורים עם מסכה על הפנים, צועדת כאילו בסלואו מושן בשדה התעופה הריק. התסריט הפסימי מדבר על עוד 5 שנים לחזרה זעקה כותרת אחת ואיזה מומחה בשם עצמו מלמל למצלמה בסבר פנים קודרות משהו שמטרתו להלחיץ אותנו. זהו. זה הספיק לי. 5 שנים עד שמשהו יחזור. הלך עליי. זה כל מה שאני ראיתי מהכתבה הזו.
שימי בגדי ספורט ותעיפי את עצמך לרוץ. אבל חושך. אין הבוקר קצה אור בראש שלי.
25 דקות בערך אחרי שהתחיל להשתחרר לי למוח להנאתו מעט אנדרופין מתובל במעט סרוטונין התחלתי לחזור לעצמי. הריצה גם אם בכפיה עושה את שלה מסתבר. לפחות על זה שיצאתי לרוץ יכולתי עכשיו להודות.
מה יהיה?
אם לשפוט על פי הפייסבוק שלי, סוף העולם כבר פה. התחזית מדברת על זה שנגמרה היצירתיות שעוד הגיחה מדי פעם בדמות כותבים מוכשרים, שיתוף של תערוכות מרתקות מהעולם ושאר הגיגים ובמקומם נדמה שנגזר עלינו להעביר את שארית חיינו באתגרים משעממים של להעלות תמונות מחיינו הקודמים, בלי לכתוב כלום כמובן ורק להעתיק איזה טקסט חסר כל יצירתיות, או שנבלה את מה שנשאר מאיתנו במטבח. בהכנת דפי אורז ממולאים כמובן.
וכמות הפרסומות שזועקות לי מהפיד על קורסים בהנחה לבוא ללמוד איך להציל את העסק שלך דווקא עכשיו דרך הזום מעוד איזה מומחה מדופלם רחוקות מלהיות אמינות. הרי גם להם אין פאקינג מושג מה יהיה פה. אז שבו רגע בשקט ועזבו אותנו. לפחות מר צוקרברג מתפרנס חשבתי לעצמי כאילו שהתפקיד שלי זה לדאוג גם לו…
עוד יום עובר. גשם. רק הוא היה חסר לתחזית השחורה שגם ככה זועקת לעברי מכל עבר. החדשות מתחילות להזכיר לי את השגרה של החיים שהיו לנו פה. נו תודו, אתם יודעים השגרה הזו שבה מודיעים בחדשות על הטילים שנופלים בדרום בימים של עוד סבב לחימה ואנחנו במדינת תל אביב רבתי ממשיכים לתכנן עם איזה שיר ייכנסו החתן והכלה שעל החתונה שלהם אנחנו עובדים בלהט לאולם אחרי החופה, בזמן ששלל האפקטים המרגשים ידלקו.
יש נפילה ישירה באשקלון. עשן כבד ברחבת הריקודים יעטוף בדרמטיות מרגשת את החתן והכלה ועל מסך הלדים הענקי ברקע יופיעו תמונות מיום הצילומים הרומנטי שלהם בשקיעה בחוף הים. שני נפגעי חרדה מפונים לבתי החולים באשקלון. הכנרית תגיח ותרגש בסולו והסבתא של הכלה תזיל דמעה מרוב התרגשות מרגע השיא ברחבה. זהו הליין אפ מוכן. אפשר לעבור למשימה הבאה.
רק שאת הדיווחים על עוד נפילה או אזעקה שנשמעת בדרום מחליפות עכשיו הכותרות על מספר החולים שנדבקו בנגיף, מספר המתים, המונשמים, ה…. נו אתם יודעים. זהו זה נהיה שגרה. תודו שאתם כבר לא מתרגשים או שומעים את זה בכלל. התרגלנו. רק שעכשיו את כל זה אני שומעת כשברקע אין לי שום חתונה לארגן. דממה. הגשם מתחזק. מזל שניקיתי חלונות הבוקר ועכשיו הכול מתלכלך. בדיוק חשבתי שמחר כבר לא נשאר לי מה לנקות. אופטימיות קלה עוטפת אותי בידיעה שלפחות מה לנקות יהיה לי מחר.
מה יהיה ?
עוד יום עובר. אני מתעוררת. לפני 6 כמובן. רצף של עובדות מלווה בספקולציות שוטף אותי. את כבר לא ילדה, מה יקרה אם לא תחזור הפרנסה, כמה כסף נשאר לך לחיים ללא כל הכנסה בכלל וגם ללא קבלת כל פיצוי מהמדינה המזוינת שאת כל כך אוהבת, למה זלזלת בלנסות למצוא בן זוג ובמקום זה טיפחת את ההנאה הצרופה שיש בלהיות לבד…
טוב את מתכוונת להמשיך עם השחור הזה עוד יום אני גוערת בעצמי? תחזרי מיד להודות ולסנן את המחשבות שנכנסות לך לראש וקומי לעשות ספורט בכפיה.
תודי על ערב חג פסח הכי טוב שהיה לך ולבנות שלך בשנים האחרונות מלא שמחה וצחוק ואוכל מופלא ושנשאר לך רק לזכור איזה מזל שזכינו במשפחה “גרעינית” הכי שווה שיש לבלות איתה את החג שבילינו.
תודי על הזכות להסיע יולדת שכרעה ללדת עם שחר לבית החולים שנייה לפני הסגר של החג ולעשות בכל הימים שיבואו אחר כך מצוות של הסעת בעלה הלוך וחזור לבית החולים וגיוס תרומות לקניות של מצרכים עבורה והכנת עוגה עם הבנות שלי לילדים שלה שנשארו לבד בבית לחכות לאמא ולתינוק שעדיין מאושפזים.
תודי על ארוחת בוקר ספונטנית ומפוארת כיד המלך, לה זכית עם הבנות באחד הבקרים השבוע אצל חברה שהיא מזמן אחות ואיזה מזל שיש לך עוד משפחה “גרעינית” כזו במרחקים של כ 100 מ מהבית. ועוד חברה “גרעינית” לרוץ איתה במרחק 2 מטר כמובן ולפטפט ועוד כמה כאלה שבהם את מוקפת ברוך השם.
ועל המחווה של הביקור הקצר אצל אמא בקיבוץ עם הבנות שלי, רק להביא לה זר פרחים ולהזכיר לה שהיא לא לבד.
בקיצור, חזרתי להודות על היש כי זה הדבר היחיד שניתן להיאחז בו בזמן שפתאום החושך סוגר על האור והזכרתי לעצמי שהרי מתרגלים לחרא די מהר. וגם הייאוש נעשה נוח. בכל זאת הוא מלווה במנוחת צהריים לא רעה בכלל ועוד כל יום.
והערב תאכלי מופלטה שהיא מסורת מפוארת ומבורכת ותקבלי ברכה ממי שאת הכי רוצה שתברך אותך ואת בני ביתך בעת הזו לבריאות ופרנסה ותודי על זה שגם היא קרובה מספיק במסגרת המותר ותקווי שיהיה טוב כי התקווה הזו עד היום עבדה לך לא רע בכלל.
המימונה גרמה לי לרצות לחזור להתענג על תמונות מאירוע חינה אחד מפואר וקסום שקרוב מאוד לליבי, שאנחנו הפקנו וששלומי אילני אהוב ליבי שגם חוגג כל שנה מימונה בלתי נשכחת עיצב – https://zoharevents.com/portfolio/a-fancy-moroccan-henna/
אז “תרבחו ותסעדו” במסגרת המצומצמת שלכם כי זו מסורת שהיקום זקוק לה כעת. ותשמרו על עצמכם.
באהבה,
אני
