כסף לא קונה אושר, שופינג כן

פוסט מ 2011 שזכה לחשיפה גדולה בסלונה כשפורסם –

יעל זוהר מבקשת מכולם להפסיק להגיד לה שהאושר נמצא ברוחני ולא בחומרי. אם זה היה ככה, לא היינו משוגעות על נעליים

לידיעת יפי הנפש (ובעיקר יפות כמובן): הפוסט הזה לאו דווקא בשבילכם ואם אתם נשארים אתנו, אז תנסו רגע ליהנות ולהבין שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.

זה לא סוד שמפגשי בנות הם אחד הבילויים החביבים עליי (ואם הייתי הולכת לפסיכולוג, הוא בטח היה אומר שזה בגלל שביום-יום, אני חייה בעולם גברי במיוחד) ומעבר לחבורת הבנות הפרטית אליה אני משתייכת, אני יוצאת לעוד אי אלו בילויי נשים, בהרכבים כאלה ואחרים.

השבוע היו לי שניים כאלה (למען האמת, את הפוסט הזה אני כותבת במקום לצאת לעוד מפגש שמתרחש ברגעים אלה ממש). לכאורה היה זה עוד מפגש בנות: בר תל אביבי מהנחשבים, 5 יפהפיות, כולן כבר עברו משהו בחייהן. אחת מבלה את הלילה הראשון בלי הבעל (כן, עוד זוג הצטרף לסטטיסטיקה), אחת באה לבקר מניו יורק, אחת משתפת אותנו על איך זה “לעשות עלייה” אחרי שאת הופכת את הביקור מניו יורק לקבוע, אחת שבעלה חי באירופה לצורך עסקים- ואני.

רגע התשלום מגיע. כל אחת מרימה את התיק שלה לשלם ואז ברגע אחד יורד לי האסימון: זו שמבלה את הלילה הראשון בלי בעלה לפחות עושה זאת כשתיק גוצ’י לצידה, זו שמבקרת מניו יורק מתהדרת בתיק שאנל גדול, זו שעלתה מניו יורק מתהדרת באחד דומה, שאנל כמובן, קטן, כזה של אודם וכרטיס אשראי. זו שבעלה והיא חיים בין ישראל לאירופה מציגה שאנל אדום, רטרו, כתפיות זהב. אני מציגה תיק מ”אקססורייז” שנקנה זה עתה, ברגע שהשלט 70% הנחה התנוסס על חלון החנות הראשונה שפגשתי.

תשמעו, אני אוהבת אותן – את כל הנשים שהיו שם בשולחן הזה – ולכן אתאר רק את עניין התיק ולא אכנס לצעיפים של הרמס, לתכשיטים של שטרן, פדני ושלל שמות שהשתיקה יפה להם. לא, גם לא אדבר על סיליקון, שומן שלא תאמינו אבל מרים עצמות לחיים, ובטח שלא אדבר על עקבים, מגפיים או מעילים.

עליסה בשדרה החמישית

כשהייתי עם שרון בניו יורק לא מזמן, הסתובבתי שוב ושוב ושוב ושוב בשדרה החמישית ובסוהו כמו עליסה בארץ הפלאות, נדהמת מהעושר האינסופי, נפעמת מהעיצובים המרתקים והמרגשים של חלונות הראווה, מזילה ריר על פיסות אמנות בדמות עקבי סטליטו, שמלות ערב קטנות, תכשיטים ושאר מטעמים. באחד הערבים בניו יורק, בעודנו מבלות עם חברתי מהשולחן הקודם, הגיעה חברה שלה, עוד אחת שנראית כאילו הרגע יצאה מתוך קופסת ברבי- כולה שמחה וטובת לב, כאילו שהרגע הגיעה מארמון בקינגהם אחרי מנוחה אינסופית.

לאלת היופי הזו הייתה בשורה: היא בדיוק הגשימה לעצמה עוד חלום קטן ורכשה את העקבים של שרה ג’סיקה פרקר, הלא היא קארי מסקס והעיר הגדולה, הוורודות, הנוצצות, אלה שמתנשאות לגובה אינסופי… ועוד בדיל מטורף של 4,000 דולר בלבד (שאם לא הבנתם עד עכשיו, זה בערך המחיר של כל תיק שהונח על השולחן באותו ערב מהסיפור הקודם, ושבחישוב פשוט אומר שרק התיקים היו שווים כ 16,000 דולר).

איך הייתי מרגישה, חשבתי לעצמי אז, (וחשבתי לעצמי השבוע שוב) לו יכולתי להרשות לעצמי גם להיכנס לכל חנות בשדרה החמישית, לקנות לי מבלי למצמץ את הנעליים של קארי, את התיקים, הצעיפים, השעונים…מהיכרותי עם עצמי, אני כמעט בטוחה שהייתי מאושרת, שרגע הקנייה היה גורם לי להתרוממות רוח, להרצה של אדרנלין בדם. אני גם כמעט בטוחה שרגע המימוש- הרגע הזה שבו את נכנסת עם הנעליים או עם התיק לאירוע, לפגישה או סתם צועדת איתם בגאווה עם גב זקוף ברחוב – היו גורמים לי אושר.

ברור שזה אושר רגעי, אבל…

מכיוון שאני אדם רציונלי, אני מבינה שאולי אותם רגעים היו מספקים לי אושר לרגע קט בלבד, לזמן קצוב, ואז היו מתחילים להיות מובנים מאליהם, משעממים, ריקים ומביכים. אבל איכשהו, התירוצים האלה לא עובדים עליי. טוב, נו. ברור שחצי מכם רוצים לכתוב לי עכשיו מילים כדורבנות:

“יעל יקרה, האושר נמצא בתוכנו, צריך רק לדעת למצוא אותו….”,
“חומר הוא הבל הבלים, התחברי לרוח, תמצאי שם אושר גדול…”
“כשיש לך מכל העושר הזה, אין לך אושר מזה…”

ועוד כהנה וכהנה סיסמאות שאפשר לכתוב ספר רק מהכמויות שאני מכירה בעל-פה. וברור שמי שלא מכיר אותי בטח חושב “איזה מסכנה, אם הייתה מאושרת בחייה לא הייתה צריכה לחפש אושר בדמות שופינג”.

אז מצטערת: גם זה לא קשור, אני אדם מלא, הקריירה שלי היא יצירה מדהימה בפני עצמה, כזו שמספקת אדרנלין, אושר ואנרגיה אינסופית, אני מתמלאת ממשפחתי ומילדיי ומאינספור בילויי בנות באושר אמיתי. ותסלחו לי, שאני מקלקלת את המסיבה ומעזה להודות בפה מלא שכסף אולי לא קונה אושר אבל שופינג כן. אחרת איך אפשר להסביר את זה? את העובדה שנשים (וגם כמה גברים שאני מכירה) חולות על נעליים, תכשיטים, בגדים, בשמים, ציצים עומדים?

שלא יספרו לי סיפורים, כל המתחסדות למיניהן: המבחן האמתי שלכן יהיה ביום שבו תוכלו להרשות את כל זה לעצמכן ותבחרו שלא. עד שהיום הזה יגיע, אתן מוזמנות או לשתוק או להמשיך בנחת להתהדר בסיסמאות על רוחניות ואושר פנימי. בינתיים, ברשותכם, עד שאוכל להיכנס לכל חנות בשדרה החמישית בניו יורק ולקנות לי בה מכל העולה על רוחי- אמשיך להתרגש מעוד מבצע ברשתות לפשוטי העם, אמשיך ליהנות מעוד זוג נעליים, תיק וחזיית פוש אפ. אני אמשיך ליהנות ממנו, מהרגע הזה שגורם אושר, הרגע הזה של השופינג. מחפשים רגעי אושר קטנים? לא מתוחכמים, לא פילוסופיים?, תנסו גם.

תאמינו לי, זה עובד.

באהבה,

אני

התמונה צולמה בתערוכה של זגמייסטר אנד וולש בנושא אושר במוזיאון העיצוב בחולון

מותק הוא קרא לי
דור המסכים
Menu