נפילת מתח. התרגשות. אדרנלין שטס בוורידים, בנימים ומאיים לפוצץ את העורק הראשי.
כבר כמעט חשבתי ששכחתי את ההרגשה. לא חוויתי כזו בעוצמה הזו כבר שנים.
25 שנה אני חיה ברכבת הרים של אדרנלין בלתי נגמר בעולם מטורף של הפקת אירועים.
אחרי הפקה של אירועי ענק הייתי חווה את צניחת האדרנלין מ 100 ל 0 בכל הכוח. התמכרתי לזה ותמיד רציתי עוד. אלא שעם השנים הרגש הלך ודעך ובשנים האחרונות בשילוב “משבר גיל ה 40″ שהמצאתי הייתי בטוחה שזהו. גם הפקות ענק מטורפות כבר לא הצליחו לעשות לי את זה. אז התחלתי לעוף על האופניים בכדי לספק למוח את רמות האדרנלין שהוא חייב והמשכתי לעבוד כי חייבים וכי זה מה שאני יודעת לעשות.
עד אתמול.
אתמול לפנות ערב לאחר שהוכנסה המכוניות האחרונה כלאחר כבוד למכולה (מרצדס 220SE Cabriolet 1960 בצבע שמנת, אם אתם מתעקשים לדעת), נכנסתי לרכב ונסעתי.
צניחת האדרנלין מ 100 ל 0 בשילוב עם השיר הנכון בווליום הנכון, הבהירו לי. הרגש חזר.
לפני שלוש שנים נפלה בחלקי הזכות לקבל לידיי משני אנשים מופלאים שהפכו כבר מזמן לחברים, את ניהול הפקת הענק, הלא היא: HolyLand 1000 tour עליה כתב אמש העיתונאי ניר בן זקן ב YNET:
“עבור מי שכן מבין ומכיר, מדובר חד וחלק בכינוס המוטורי המרשים ביותר שנראה בישראל מעולם. זה ישמע לאחדים מעט מוגזם, אבל עבור חובבי הרכב בישראל, לפחות אלה שהצליחו להתחבר לשיירה יוצאת הדופן בנקודה מסוימת, האירוע הזה שווה ערך לצפייה בהופעה חד-פעמית של הביטלס, קווין, אלביס פרסלי והרולינג סטון על במה אחת. כולל חברי הלהקות שאמורים לקום לתחייה“.
אלה היו שלוש שנים של ליקוט אינסופי של פרטים, לוגיסטיקה, הכנות, קבלת אישורים מרשויות אכיפת החוק, גיוס חסויות, פרסום, הפקת דוחות, למידת צירים ותכנון מסלולים, שריון מלונות, התמודדות עם מלחמות, תקציבים וישיבות אינסופיות, תוך התמודדות עם לחצים שדורשים אינסוף של אורך רוח, סבלנות ויכולת להסתכל כל הזמן, לפני כולם, עשרה צעדים קדימה.
שלוש שנים שאנחנו שומרים על הדבר הזה בסוד, כפי שתיאר אותנו העיתונאי רמי גלבוע בוואלה :
“תחת מעטה כבד של חשאיות התקבצו בישראל כחמישים מכוניות מרחבי העולם – ישראל, ארה”ב, ארגנטינה, אנגליה וגרמניה. המארגנים מתנהלים כסוכני מוסד היוצאים לפצח את סודות הגרעין, ולא בכדי – הדבר האחרון שהם צריכים הן התקהלויות המוניות סביב המכוניות…”
ביום ראשון רגע לפני שנתתי את האות להניף את דגל הזינוק ולהוציא לדרך את עשרות המכוניות המדהימות, עם עשרות אנשים מיוחדים, יוצאי דופן וחד פעמיים שניתן לפגוש, עוד התרוצצנו בחניון של מלון דיויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, משם הוזנק המסע, ריחות הגזים החזקים של המכוניות יצרו עשן סמיך שצרב את העיניים ורעשי האגזוזים היו מחרישי אוזניים, אלא שאני נשמתי אותם בשקיקה והתלהבות המאפיינת גברים מתלהבים ולא נשים על עקבים והודיתי בליבי על הזכות.
זה היה מסע שלקח אותי לסיבוב בתוך עולם מופלא של רגשות, מצד אחד רמת הפוקוס, הריכוז וחדות המחשבה אליה נדרשתי בכל אחת מ 24 השעות שיש ביממה בכדי לנהל את הדבר הענק הזה, שכלל אינסוף של תיאומים לוגיסטיים וירידה לפרטים כל כך קטנים, שרק עשרות שנות עבודה אינטנסיביות בענף הרכב בשילוב עם הפקת אירועי ענק, יכלו להכשיר אותי לשרוד, ומצד שני המפגש עם אנשים מיוחדים ומכונות נדירות, שהכניסו כל כך הרבה אנושיות, חום ורגש ללב וללא ספק נתנו לי מתנה לחיים.
היו במסע הזה מבחינתי כל כך הרבה רגעי שיא אישיים, תחושות של נוסטלגיה שהעלו המכוניות הנוצצות, מזכירות לי סרטים נשכחים, עם רגעים רומנטיים, מרגשים. ומי שמכיר אותי יודע שאני לגמרי חובבת הז’אנר.
היו שם גם רגעי שיא בהם תרמו מארגני המסע כספים למען מטרות נעלות, בניהן מלגות לסטודנטים בכרמיאל וכסף וסיוע בבית השאנטי בנגב, שם ידעתי שאני לגמרי בין האנשים הנכונים ובמקום הנכון.
רגע לפני שנכנסו המכוניות למכולות, מטופלות בכפפות של משי, שמורות בכזו יראת כבוד, באופן שמעורר הערצה, בעוד רגע ישוטו להן בים או יטוסו בבטן המטוס, לארצות רחוקות, לגמוע קילומטרים וסיפורים אחרים, נפרדתי מהאנשים.
קיבלתי עשרות חיבוקים כל כך חמים ומילות תודה אינסופיות. היו שם אנשים שיודעים דבר או שניים על העולם הזה, כאלה שסיימו מסעות ראלי כמו המילה מילייה (המסע הגדול, החשוב והמפואר בעולם), הקולרדו גראנד ואחרים, אנשים שאכלו במסעדות היקרות בעולם, ישנו במלונות המפוארים בעולם ונסעו בדרכים מופלאות ומה שהם אמרו לי היה שכזה דבר הם לא ראו מעולם.
מסע שאורגן באופן מושלם, 0 תקלות, שבוע חלומי עם אירוע פתיחה מרשים, נופים עוצרי נשימה, ארוחות גורמה, אירועים מרגשים, ירידה לפרטים וטיפול אישי ומידי בכל פניה או בקשה.
אז התמלאתי גאווה ונחת וסיפוק ונסעתי הביתה, מורידה הילוך מ 100 ל 0, אחרי שבחודשים האחרונים התנקזה לנו העבודה למצב שלא ישנו, לא ראינו עולם, היינו עסוקות אך ורק בירידה לפרטים. מסתבר שזה השתלם. חזרתי להתרגש ממה שאני גם מתפרנסת ממנו.
תודות: לאלעד ועמיר היקרים לי כל כך שחלמו והגישו לי להגשים, לרונית של אלעד שלפעמים היא גם קצת שלי כשאני זקוקה לה, ליאיר ונחום השותפים שלהם לדרך שהיו שם בשבילי, לשרית שהיא שם תמיד במסירות אין קץ, לקארין שעבדה על הפרויקט הזה עם כל הנשמה והלב, לברק שלי, לצוות המשרד, לנמרוד, לדליה שעשתה גרפיקה ושברה שיאים חדשים של נאמנות ושירות, לרוית שבנתה אתר ולא ישנה בלילות, לחזי שגמע קילומטרים ויצר את ספר הדרך המושלם, לטופלברג שהוא חבר אמת והצלם מס’ 1 ששומר איתי על הסוד עוד לפני שכולם ידעו, לרעות ואלעד צלמי הווידאו הכי צנועים והכי מוכשרים שפגשתי, לגיא וברוך המכונאים של אוטו איטליה שהם אנשים נדירים, חד פעמיים ובאמת מופלאים, לגל שוורץ, למשטרת ישראל, לשלומי המעצב המופלא שבא תמיד רק כי אני מבקשת, לג’וי, עופר, אורי, גידי, מולי, אביב שסייעו בליווי עם האופנועים, לספונסרים, לרשויות החוק ולמאות הספקים שלקחו חלק בהפקת הענק הזו, תרמו כל אחד את חלקו הקטן, זה שאפשר לי להפוך את הפסיפס הזה לתמונה אחת גדולה ומושלמת. תודה מעומק הלב.
נתראה בראלי הבא. והנה שני קישורים מעניינים: דני קושמרו בערוץ 2 – http://reshet.tv/News_n/heb/news/Domestic/internal/articlenews,22011/ וניר בן זקן ב YNET http://m.ynet.co.il/Maavaron.aspx
באהבה,
אני
