לא דיברתי איתן כמעט על הפרק הזה בגיל הנעורים שאת אמורה להתחיל להרגיש שווה, אבל מה לעשות, נולדת בקיבוץ ומעולם לא התחנכת אצל אמא ואבא. ככה זה.
שלשום הרציתי בהתנדבות ומכל הלב בזום את ההרצאה שלי – Unstoppable בפני כמעט 50 נשים צעירות, סטודנטיות מרחבי הארץ כולה, שמתנדבות בעמותת שוות שהיא עמותה חשובה כל כך.
בקיבוץ שלנו בשנות השמונים, אם לא הייתה לך מטפלת נדירה כמו שולמית שלי, אז אולי הצלחת להבין דרך הבנים בכיתות שמעלייך, מתחתייך או מצדדיך אם את ״שווה״ או לא.
ותסלחו לי אבל אני לא מסוגלת להרחיב כאן על המתירנות המינית שהייתה מקובלת בשתיקת הקיבוצים בחדרי הנעורים של שנות השבעים והשמונים.
ולא, זה לא שלא הייתה לי אמא, ברור שכן, אלא שאת ההורים פגשנו למשך שעה בלבד אחר הצהריים בדרך כלל ולכל אחד היה המסע האישי שלו עם הבית, מוצלח יותר או פחות.
אבל לי הייתה שולמית, המטפלת שלנו, למזלי. שולמית תמיד לחשה לי דברים טובים, מעודדים, מרימים, מעצימים, היא אפשרה לי את החופש לגדול במקום המתירני והמסובך והמדהים והלא הגיוני הזה שנקרא קיבוץ, שגרם לי לחלום בהקיץ שיום אחד אני אצא ממנו, אל איזה עולם גדול ולא נודע ואכבוש אותו. שולמית נתנה לי להרגיש שווה ללא מרכאות ובמובן הכי חיובי ולא מיני של המילה.
לא יודעת איך, אבל איכשהו היא נתנה לי להרגיש שווה בתוך איזה כאוס מבלבל שבו ילדות וילדים מגדלים את עצמם באיזה בית נעורים, במקום שכשהחושך יורד והמבוגרים בבתיהם ישנים, אף אחד לא נמצא בכדי להסביר מה הגיל שאפשר להתחיל וישנם כל החטאים והפשעים והסטיות שמסתובבים כמו שדים, מתערבבים בין ריחות טבק לריחות חזקים של גזענות איומה שריחפה לי תמיד מעל לראש וגרמה לי לרצות שיום אחד אני אקום בבוקר ואגלה שכל הסיפור הזה על ההורים המרוקאים שלי היה טעות ואני בעצם כמו כולם אשכנזייה טהורה מהגזע הארי אם אפשר.
נחזור להרצאה שעשיתי להן השבוע, מימיני ישבה קרובה צמודה אליי – מאי שלי, הבת הגדולה והיפה והמוכשרת שלי, שמתנדבת בעמותה בעצמה, מולי היה המחשב ומעבר אליו בלי שאף אחד ראה ישבו זיו שלי שבדיוק יצא חמשוש וחימם לי את הלב ונטע, הנערה הכי יפה ומוכשרת בעולם שלי.
הילדים שלי, מקור המשמעות, הגאווה והאושר שלי, יושבים וגומעים כל מילה שלי.
לא נכנסתי מולן לעומק הסיפור של הילדות והנעורים שלי כי הוא מסובך וארוך מידי להבנה, אבל כן נתתי להן בכל הכוח ובקצרה את כל הטיפים שיכולתי וניסיתי לעזור להן ללמוד ולו במקצת דרך סיפור החיים שלי, שלא משנה מאיזה מקום הגעת בחיים ולא משנה מהם נתוני הפתיחה שלך, מה שכל נערה בעולם הזה (וגם נער) זקוקה לו זה מבוגר אחד שייתן לה להרגיש שווה בגיל שבו הכול מתחיל.
שווה ללא קשר לכמות הכסף שיש להורים שלה, לגודל הבית שלה, למכונית שחונה או לא בחצר, למשקל שלה, לאורך או עובי האף שלה, לכמות פצעי הבגרות שמעטרים את פניה כשהיא לא מול אשליית הפילטרים הארורים. שווה ללא כל קשר אם היא מלכת הבנות או מושא חשקיהם של הבנים. שווה ללא קשר לכמות העוקבים או הלייקים או המקומות והמאכלים השווים שהיא מעלה או לא.
שווה בזכות הערך העצמי שהיא תפתח ותהפוך אותו לכלי שיעזור לה להתמודד עם כל מכשול בחיים.
שווה בזכות היכולת שלה לאהוב את מי ומה שהיא, ללא שיפוטיות וביקורת. אם היא תאהב את עצמה היא תדע לאהוב את החיים ואת הבריות באופן בריא.
שווה בזכות השיגיה שלה, שאליהם היא תגיע רק אם תגמע דרך, תתאמץ, תעבוד קשה ותפתח הרגלים של משמעת עצמית ולא תוותר ולא תישבר.
הדבר ששימח אותי יותר מהכול היה כמות השאלות שהן שאלו אותי בסוף, צעירות, חכמות, נשים נהדרות שבחרו להתנדב.
בסוף הילדים שלי נתנו לי פידבק שההרצאה שלי מעוררת השראה ממש ושהם גאים בי. רגעים קטנים של אושר שמייצרת משמעות בחיים. זה כל הסיפור.
ולסיום – הלוואי שתבואו להתנדב בשוות – עמותה שהוקמה במטרה לאפשר לנערות לחזק את תחושת הערך העצמי שלהן ולתת להן כלים שיאפשרו להן לממש את שאיפותיהן.
העמותה מפעילה תכניות בפריסה ארצית המסייעות לנערות לפתח הערכה עצמית חיובית לטווח הרחוק, דרך התנסות מוקדמת בהצבת מטרות, מישוב עצמי אפקטיבי והיכרות עם נשים מעוררות השראה.
החניכות לומדות לראות בכל כישלון הזדמנות ללמידה, לגלות בעצמן עוצמות חדשות, לשאוף ליעדים גבוהים יותר ולממש אותם.
תכניות העמותה מופעלות על ידי סטודנטיות מתנדבות המקבלות מלגה תמורת התנדבותן.
שיהיה לכם שבוע טוב מאוד וסגר קל, קחו הכול בקלות.
באהבה,
אני
