חברה אחת שלי אמורה הייתה ללוות בבוקר ה 1 בספטמבר את הבן שלה להלוויה הראשונה בה ייקח חלק בחיים שלו, שם הוא יראה איך קוברים את החבר שלו ליחידה, מקסים מולצ׳נוב ז״ל, לוחם צה״ל בן 19 שהאמא שלו קיבלה את הדפיקה בדלת באוקראינה הדפוקה במלחמות של עצמה ממלא ובטח לא נשארו לה סיבות לחיות יותר.
אחרי ההלוויה הראשונה בחיים של הבן של החברה שלי שתקרה בשבוע הבא ולא ב 1 בספטמבר כי ההורים המסכנים מתקשים להגיע לישראל, הוא יחזור ליחידה שלו והיא תחזור הביתה ולא תהיה לידו לתווך לו את הרגשות או לחבק אותו או להגיש לו ארוחה מנחמת.
באותו הזמן, חברה אחרת שלי תלווה את הבן שלה בפעם הראשונה לכיתה א׳ בהתרגשות רבה, בשמחה על סיומו של החופש הגדול שטיפס לכל אמא לילדים קטנים כבר על כל העצבים וציפייה לבאות, להתבגרות, למידה, חוויות.
שגרה של נורמאליים כמו בכל העולם נגיד. שירים שמחים, הורים מתרגשים וילדים נטולי דאגות.
אני חושבת על שתיהן ובעיקר על אמא של מקסים, היא תלווה את הבן שלה לקבר בראשית ספטמבר 2023 והוא רק בן 19. לפני שניה עלה לכיתה א׳. הזמן טס. איזה סיוט באמת.
אני בודקת שוב את הטלפון. אולי הוא כבר שלח לי הודעה שזה נגמר. עוד לילה של מרדף אחר מחבלים עלובים שצצים כמו פטריות אחרי גשם שהלוואי שכבר יגיע וישטוף את החמסין ואת תחושת הקבס הכללית שעולה לי בגרון כבר מ 4 בבוקר שאיכשהו התעוררתי ומשום מה לא הצלחתי לישון יותר.
הוא עוד לא שלח הודעה. הם כנראה עדיין בפעילות.
בוקר טוב ילד שלי. אני מצרפת לב אדום.
וממתינה.
סליחה מלצרית, אפשר עוד קפה בבקשה? ולחם. וגם מנה כפולה של חמאה.
ייאלה שימותו הרגלי הבריאות והתזונה והבלה בלה בלה, תביאי משהו מנחם, מטשטש, איזה פחמימה עם מנה מוגזמת של חמאה וקפאין להרס עצמי שתשכיח ממני רגע את זה שילד אחד שלי רודף אחרי מחבלים כל הלילה ועוד לא שלח הודעה שנגמר, הילדה השנייה בטירונות ישנה עם M16 ארוך צמוד אליה במקום עם החבר שלה שהיא כל כך אוהבת, שהוא מצדו במסלול לקרבי וכבר שבוע אין לו טלפון והם פאקינג רק בני 18 ועד לפני שבועיים הדאגות היחידות שלהם היו אם לראות את הפרק הבא של יומני הערפד ביחד או כל אחד מתקדם ורואה לבד ואני במסעדה של פלצנים עם חברות בשישי שמח לכאורה בארוחת בוקר מנותקת.
מציאות ישראלית. זר לא יבין זאת.
באוטו אני שומעת סקיצות של שירים. איזה קסם יש בסקיצה. איזה ניקיון ופשטות בשירים ערומים לפני שהם נכנסים לעיבוד ומאסטרינג ומלבישים אותם. אחד מהם מרגש עד דמעות. תבכי. תגבירי ותכבי. תצרחי. בא לי לנסוע עכשיו בכביש ריק, באיזה דרך דמיונית משוגעת כזאת, לשים ווליום, לצרוח ולנסוע 170 או אם אפשר אז הרבה, אבל הרבה יותר.
במקום זה אני נתקעת בפקק עבודות בכביש מסריח, מסדירה נשימה ומארגנת את המחשבות. לא בוכה ולא צורחת. שליטה.
אימהות ישראליות טיפוסיות בגיל חמישים מגייסות ילד אחד או שניים או יותר לצבא שמסכן את החיים של הילדים שהן לפני רגע ליוו באופטימיות לכיתה א׳ וכל זה למען ערכים של ציונות ואידיאולוגיה והגנה על המולדת ושאר הבולשיט שגדלנו עליו והן מתרגלות שליטה.
זה מין סידור כזה.
לתרגל שליטה.
אמא של מקסים מסכנה היא לא הייתה בדיל הדפוק הזה ובכל זאת דפקו לה בדלת. והיא לא הכירה ימי זיכרון ואבל לאומי והיכרות עם משפחות שכולות. פשוט הלך לה הילד.
הטלפון מצלצל. חבר יקר מספר לי שאיזה אפס פרסם משהו שהלבין את פניו ברבים. רבים מאוד.
וואו איזה אנשים קטנים ומסכנים חסרי שכל ומשמעות חיים בינינו אני אומרת לו.
וחושבת על אמא של מקסים.
צדיקים שתדע לך, מלאכתם נעשית בידי אחרים. חכה רגע. אתה תראה שהדלתות, הן לפעמים מסתובבות ואז עלולים לחטוף איזה אחת לפרצוף.
השער הצהוב הגדול של הקיבוץ נפתח. דמדומים. השעות שהכי שנאתי בילדותי. ידעתי שאחריהם מגיע הלילה. בחסותו ובאדיבות בית הילדים פיתחתי פחדים וחרדות שאחזו בי עד שלהי שנות הארבעים שזה לא היה מזמן בכלל. ואז השתחררתי מכולם כמעט בבת אחת. וואו איזה כיף.
איזה בזבוז זמן זה לפחד מגיל צעיר עד שלהי שנות הארבעים אמרתי לחברה טובה בשיחה על חרדות. איזה כיף זה בלי כל השיט הזה.
אסור לחכות.
יש מלא שיטות להתמודד עם חרדות. תתעקשו לפתור את הבעיה הזו שרובנו לוקים בה ושהעידן שאליו אנחנו שועטים רק יגביר ויחמיר את ההתמודדות.
לחם קפאין וחמאה זה פלסטר. אלכוהול וסמים ושאר התמכרויות זה תחבושת.
הפתרון נמצא ביכולת לבחור להתמודד עם השדים שרצים לנו בראש.
זה קשה אבל שווה. וואו כמה שזה שווה.
אנחנו עולים בשביל הקטן בתוך הקיבוץ. אמא כבר בת 85 אבל יד של מרוקאית אסלית זה יד וארוחת השבת שהיא מגישה לנו בחדר הקטן שלה בקיבוץ הקטן והפשוט מזכיר לי כמה הרבה דברים טובים לקחתי מהמקום המוזר והמיוחד והשונה הזה שבו גדלתי.
ה 1 בספטמבר, יום של התחלות.
הנה שני טיפים שכדאי לכם לאמץ.
הראשון, תעשו מסורת של שנים ובכל 1 בספטמבר תשאירו לילדים שלכם בבוקר על השולחן מכתב מעורר השראה בכתב ידכם על כרטיס ברכה יפה ומושקע.
תזכירו להם שם כמה אתם גאים במי שהם, תדגישו את הערכים שאיתם הם יוצאים לשנה החדשה, תאחלו להם איחולים שווים מכל הלב.
ותשמרו עבורם או שהם ישמרו את הברכות האלה בקופסת משמעות שתארגנו לכל אחד מהם בחדר.
יום אחד יהפכו המכתבים האלה וקופסת המשמעות לאוצר אישי.
אל תתייאשו באף כיתה. א׳ עד יב׳.
אתם תודו לי.
ותצרפו ממתקים ארוזים יפה. תשקיעו.
והשני, ראיתי השבוע סבא אחד שלקח לפני ימים ספורים את כל הנכדים שלו שעולים לכיתה א׳ ויש לו הרבה, לטיסה בכדור פורח.
רציתי לתת להם שיעור לחיים לפני שהם קופצים למים הוא הסביר.
מלמעלה כשנסק הכדור השמימה, יכלו לראות הנכדים שמה שרואים משם לא רואים מכאן, שאם יוצאים מהסיטואציה ועושים זום אווט למבט מלמעלה, אז הכול נראה אחרת.
כמו בחיים, אתם יודעים. פרופורציות וזה.
אז לא משנה איזה כיתה הם התחילו או שהתגייסו לצבא, התחילו עבודה חדשה או בדיוק מתחילים ללמוד תואר קשה ממש באוניברסיטה – קחו אותם לכדור פורח, למגדל הכי גבוה בתל אביב או שתטפסו על המצדה. ושם תנו להם שיעור על איך דברים נראים אחרת בפרספקטיבה של זמן, מרחק, כשיוצאים מסיטואציה ומביטים עליה מלמעלה ובפרופורציה.
השיעור הזה אגב, טוב לכל אדם ובכל גיל.
שבוע טוב
באהבה
יעל זוהר
