לא נעים להודות אבל אני חיה את עידן העבודה מהבית שנחת לכם על הראש לפני כשנה כבר למעלה מעשרים שנה.
עובדת מהבית. במשך המון שנים ממשרד גדול מעל הבית, אבל עדיין מהבית.
עבודה מהבית היא לחוצה, היא תובענית, היא עלולה להשתלט על כל חלקה טובה של פיסות חיים קטנות, היא יודעת להיות מדכאת, אפורה, משעממת ועוד שלל תיאורים שליליים.
והיא גם יכולה להיות מתנה.
זה הכול תלוי בכם. באייך שתיקחו את זה ומה שתעשו עם זה.
אם תפנימו כבר עכשיו שהחיים זה עכשיו ותפסיקו לחכות כמו רוב בני האדם שסביבכם שאיכשהו נדמה שהם ממתינים שיקרה משהו שייתן להם פרופורציות, שאותן הם ישכחו מהר מאוד ויחזרו לסורם, אז מובטחים לכם חיים מלאי תוכן ומשמעות ואפילו רגעי אושר.
ככל שהקורונה מעמיקה את שורשיה בחיינו והחודשים עוברים, אני שומעת על יותר ויותר נשים בפרט ואנשים בכלל שפשוט תקועים, קבורים, נטועים עמוק באיזה חדר או ספה או כיסא בבית שלהם. הם קמים בבוקר ועוברים לעמדה ואז הם שוב קמים בערב ועוברים למיטה. נכפתה עליהם העבודה מהבית. הם כמובן לא מעזים להתלונן. אבל הם סובלים או שפשוט לא מבינים איזה מתנה קיבלו.
והחיים, הם עוברים.
יש את הרווקים שעוד אין להם ילדים שמרגישים סוג של אשמה אם הם קמים. כאילו שהם צריכים להודות על זה שנחסכו מהם הפקקים הנוראיים של הבוקר והערב והעונש על כך הוא לסבול בשקט ובטעות לא ליהנות מזה שהם פאקינג עובדים מהבית.
ויש את ההורים. אלה שהתרגלו לצאת מוקדם ולחזור מאוחר ולא לפגוש את הילדים שלהם. שתקועים גם הם בבית. אז הם שוב לא פוגשים אותם. כלומר, הם פוגשים אותם אם הם נכנסים להם בטעות לחדר העבודה והם מבקשים מהם בנימוס שיסגרו את הדלת כי הם מפריעים לעבוד, או שהם מבקשים את זה בחוסר סבלנות עם איזה תנועת יד כזו שמדלגת על החלק של הנימוס בכדי שבטעות לא יראו אותם באיזה פגישת זום חשובה מאין כמותה.
והם תקועים עם בני הזוג. שזה משהו שאני אקדיש לו בהמשך פרק נפרד.
אבל תקשיבו, אם תזרקו את עצמכם שניה למרפסת שלכם כשאתם כבר ממש זקנים, יושבים ומהרהרים בחיים שלכם שעברו, אתם בוודאות תצטערו מאוד על זה שלא ביליתם מספיק זמן עם הילדים שלכם כשהם עוד היו ילדים ובני נוער ותחשבו שבעצם הוא עבר ממש מהר הזמן הזה שפספסתם ואולי תחשבו איזו טעות הייתה לא לעשות את הדבר הזה שתמיד חלמתם, התחביב הזה שרציתם לטפח, הקורס הזה שרציתם ללמוד, החברים האלה שרציתם לבלות איתם יותר, ההורים שלכם שלא הקדשתם להם מספיק זמן, מערכת היחסים הדפוקה שלכם שאתם אולי תקועים בה.
ועכשיו כשבאה הקורונה וגרמה לכם לעצור בעל כורחכם, מה אתם עושים?, אתם תקועים על הכיסא בבית שלכם, באיזה מרתף, באיזה חדר של אחד הילדים, באיזה כורסא? ואתם כל היום מספרים לעצמכם שיש לכם עומס נורא גדול בעבודה ושזה בגלל זה שאתם לא קמים ולא מטפחים את החלומות שלכם ולא פוגשים את הילדים שלכם ולא עושים סקס באמצע היום עם בני הזוג שלכם ולא גונבים שעה של מנוחת צהרים ולא עושים ספורט ולא ולא ולא.
תנו לי לתת לכם טיפ. מתנה.
כמי שחיה עשרים שנה את העבודה מהבית ותאמינו לי שהייתי עסוקה ועמוסה לא פחות מכם עד שבאה קורונה. להיות אשה, מנהלת עסק עצמאי בתחום הפקת האירועים התובעני ולגדל שלושה ילדים שהחיים שלהם הם סידור עבודה אחד גדול זה לא פשוט.
אבל, ויש כאן אבל ענק. תמיד, כל יום, כל שעה, כל דקה, לא איבדתי ריכוז לגבי ההבנה הפשוטה – החיים זה עכשיו.
ההבנה הזו גרמה לי לנהל סדר יום כזה שאפשר לי בג’אגלינג מטורף גם להרוויח זמן איכות עם הילדים שלי בכל שנות הילדות והנעורים שלהם, גם להיות אמא מעולה שמבשלת אוכל חם וטרי מתוך הבנה שזה מזון לנפש הרבה יותר מלהשביע את בני הבית ושלעצור כמעט כל יום לארוחת צהריים משותפת באמצע היום זו מתנה, גם להסיע לחוגים מתוך תפיסת עולם שלמה על מה זה נותן, גם לשבת באימונים, במשחקים, בהופעות, בוועדי הורים ועוד ועוד.
ההבנה הזו גרמה לי ללמד את הילדים שלי שהמושג החיים זה עכשיו טמון במה שהחיים נותנים לנו כל יום – מזג אוויר, נוף, שירים, חיבוק, נשיקה, מילים טובות, ארוחות טעימות, חברות טובות, מעשים טובים למען האחר, סתם שכיבה במיטה באיזה יום של חול וניהול שיחה על החיים או הקשבה למוזיקה או צפייה משותפת בסרט טוב. ככה פשוט. כל אלה לימדתי אותם גורמים לרגעי אושר קטנים. מי שמבין את זה, לא מתייאש אף פעם. כי הציפיות שלו לא מוגזמות.
אז תעשו לי טובה, תבינו דבר אחד נורא חשוב – אל תחכו שיפול עליכם איזה אסון בשביל לקבל פרופורציות. תקבלו אותם כבר עכשיו. קומו מהכורסא. העבודה לא תברח. היא תמיד תצטבר ותגדל ותערם ומשאית המדליות לא תגיע. נשבעת. התירוצים גם לא יגמרו לעולם. אז תבדקו רגע על מה אתם מוותרים ותעשו. אל תחליטו לעשות ואז תדחו שוב ושוב. תעשו.
החיים זה עכשיו. אל תשבו בצד ותראו איך הם חולפים. תעברו דרכם כל יום. בכל הכוח.
אתמול נסעתי עם נטע שלי ברכב ופתאום באמצע הגשם יצאה השמש. אני מיד בלי לחשוב התחלתי לחפש אותה. את הקשת בענן. ומצאנו אותה. ושתינו התרגשנו ממנה כל כך. מהפלא הזה של הטבע. אז תתחילו לחפש קצת קשת בענן. כשמחפשים מוצאים. רגעים קטנים של אושר.
שבת שלום,
באהבה,
אני
