לאחרונה חזרתי מחופשה מיוחדת מאוד בריביירה הצרפתית בה פגשתי שוב את כל בני המשפחה הגרעינית שלי, האחים והאחיות שלי וגם חלק מהילדים שלנו.
מפגש כזה של כולנו מתרחש לצערי כמעט אף פעם לאורך חיינו. היו כאלה בודדים. אנחנו פזורים על פני הגלובוס. רחוקים מאוד. לכל אחד יש חיים שלמים לבד עם משפחה חדשה שהקים. אנחנו חמישה.
כשחזרתי הביתה מהמפגש הזה אחזה בי עצבות גורל. הפעם הגעתי למפגש הזה כבר מבוגרת מספיק לראות בברור כמה שאנחנו הפסדנו.
גם ככה חשבתי לעצמי גדלנו בקיבוץ בבתי ילדים ולא בבית של הורים שבו יש מן הסתם דינמיקה אחרת בין אחים ולא היה לנו קשר רגיל בין אחים בילדות.
גם ככה פער הגילאים ביני לבין האחים שלי נע בין 9 ל 12 שנים ויותר.
גם ככה הם עזבו את הארץ כשאני הייתי בת 13 ומעולם לא חזרו.
עצבות הגורל היכתה בי הפעם יותר מתמיד כשהבנתי איזה בן גידל אח שלי שחי אי שם במינסוטה בארה״ב. הילד הזה כבר בן 30, נשוי ואבא לילד מקסים.
במפגש הפעם יצא לי לראשונה בחיי להכיר אותו ולהבין איזה בן אדם מדהים הוא ואיזה פספוס זה שאין לנו קשר בכלל ושהוא לא מכיר את הילדים שלי שהם בני הדודים שלו ושהוא לא מדבר עברית ולא צרפתית והילדים של אחי ואחותי שחיים בצרפת שגם הם בני דודים שלו ואין להם קשר, חלקם מדברים כמעט רק צרפתית ובקיצור, המרחקים, השפות, המנטליות יצרו מציאות שאין לי דרך אחרת לסכם אותה מאשר עצבות גורל.
היינו בוודאות קרובים הבן של אחי ואני לו הגורל היה שונה חשבתי לעצמי.
אמא שלנו כבר בת 85 וכשנפרדנו הפעם אחרי החופשה הבאמת חלומית שהייתה לנו יחד והזכירה לנו שעל אף המרחק אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני וכל אחד חזר לקצה אחר של העולם, בידיעה שאין לאף אחד מושג אם ומתי ניפגש ככה שוב. ואני חשבתי על אמא שלי שזו הייתה המציאות של חייה תמיד, להיות רחוקה מהילדים והנכדים והנינים ונשאתי תפילה בליבי שילדיי יישארו תמיד קרובים בניהם וגם אליי.
עכשיו ארנולד שוורצנגר. תעשו טובה לכו לראות את הדוקו הלא פחות ממצוין עליו בנטפליקס.
הגורל הוא מה שאנחנו עושים ממנו אומר ארנולד שסיפור חיוו מעורר השראה, מעניק תקווה, מראה שוב שאפשר. שזה באמת לא משנה מה הם נתוני הפתיחה שלך, לא הכלכליים, לא ברמת השפה, הידע או הפיזיות של איפה שגדלת.
כל מה שמשנה בכדי שהגורל שלך יהיה מה שאתה חולם שהוא יהיה זה בערה פנימית, או כמו שהוא אומר, שתבער בי אש בבטן להשיג יותר.
המשפט שפותח את הסרט ושבו אומר ארנולד בעצם את הכול, גרם לי לעצור ולחשוב עליו לעומק דקות ארוכות :
“כל חיי היה לי כישרון יוצא דופן לראות דברים מאוד ברורים מולי. ואם אני יכול לראות את זה, זה בר השגה”.
אלא שאתה חייב שיהיה לך חזון הוא אומר.
אני כותבת ומדברת על זה המון במשך השנים עם מי שבאות ובאים להתייעץ איתי על עניין החזון האישי. זה שהוא גדול יותר מהמטרות שאנחנו מציבים לעצמנו בדרך בכדי להגיע אליו.
ואם אתה הולך בעקבותיו מוסיף שוורצנגר לאחר שהוא מסביר שאתה חייב שיהיה לך חזון, או אז ניסים יכולים לקרות !
ולכל אלה שלא מאמינים בניסים אני תמיד אומרת שזה רק בגלל שהקופסא שעמה הם באים מלאה בסקפטיות, כישלונות, אכזבות, כאפות ולכן הם איבדו את האמונה. בניסים. ולעיתים בעצמם.
ואם הם בכל זאת רוצים להגיע אל החזון, אז מוטב שיבחרו קודם כל לשים אותה בצד, את הקופסא שמנהלת להם את הראש, להרפות מכל מה שממלא אותה, לבוא אל קופסא חדשה וריקה, לעבוד לפי כללים ברורים למילוי שלה (שהראשון שבהם הוא לוותר באמת על מה שנמצא בקופסא הישנה), להצטייד באמונה עצמית ותכנית פעולה ברורה, חד משמעית, מאתגרת ככל שתהיה.
ואז תראו שניסים יכולים לקרות. מניסיון.
כשארנולד החליט להגשים את החזון הראשון שלו ולהפוך להיות מפתח הגוף הכי גדול ומפורסם ונחשב בעולם, הוא היה נער באוסטריה שחי באיזה חור בטבע הכי יפה בעולם אגב, ממש מרהיב. הוא חי במקום ובתנאים שהסיכוי להגשים מהם את החלום הזה תלויים אך ורק בדבר אחד – בך. כי זה כל מה שיש לך. כל השאר חסר או לא קיים.
ארנולד מדבר הרבה גם על לכבוש פסגות ואני כל כך מתחברת לדימוי שהוא מתאר :
תראו פסגה ותטפסו עד אליה, אחר כך תראו עוד פסגה.
על כל אחת שטיפס הוא הבין כמה שהייתה לו אש בבטן להשיג יותר וכמה הגורל הוא בדיוק מה שאנחנו עושים ממנו.
מטפס ההרים אדמונד הילרי, האדם הראשון שטיפס על האוורסט נשאל על ידי העיתונאים בתום האתגר הגדול הזה, על מה חשבת כשהבטת מסביב כשהיית על הפסגה?
הוא ענה להם: ״פתאום ראיתי עוד פסגה רחוק משם, התחלתי לתכנן את המסלול שלי איך אגיע לפסגה הזו״.
וכמו שארנולד אומר, אם החזון שלי לא מדבר על ויתור אלא על טיפוס על ההר הזה, אז אני אבחר לא להתייחס לכל הכישלונות והמשברים בדרך ולראות רק איך ומה עליי לעשות בכדי להגיע לפסגה.
בסדרה עליו ניתן לראות שוב שהאנשים שהגיעו להישגים כל כך מלאי משמעות בחיים שלהם, עשו זאת באמונה אמתית, עם רמת כוונה של מאה אחוז ולא פסיק פחות להגיע אל החזון שלהם, עם נכונות לאכול הרבה מאוד חרא בדרך, להשקיע כל הזמן את האקסטרה, לא לוותר, להיות מאוד בפוקוס ותמיד לשאוף לראות מפסגת ההר את זו הבאה שנמצאת בקרבת מקום. ולטפס אליה.
הסרט הזה גרם לי לחשוב שעצבות הגורל שאני מרגישה בקשר למשפחה שלי, היא בעצם הייתה ועודנה תלויה אך ורק בנו. אז שמתי לי למטרה לנסות לארגן לעוד שנה או מקסימום שנתיים מפגש כזה דומה כמו שהיה לנו לאחרונה. ולא לחכות שוב עשרות שנים שזה יקרה. הלוואי שאני אצליח. פשוט כי כולנו נרוויח.
ולסיום אני אגיד רק שכל העניין הזה של גורל גורם לי לחשוב הרבה על גורלה של החברה הפיליפינית הלא חוקית שלי ומשפחתה. מחשבות פילוסופיות.
שבוע טוב
יעל זוהר
