ברלין הקפואה אוי כמה שאת טובה אליי. יצאנו לחופשת בנות וכן, לפעמים אנחנו מתנהגות כמו בנות 16. שיקפצו לי המלעיזים, המקנאים ובעיקר המקנאות. גרמניה מקבלת את שש המשוגעות והאוהבות שאנחנו במלוא עוצמתה. שלג. ברלין מערבבת לנו במשך חמישה ימים את הצורה, מזכירה לנו שבאנו לשכוח את כל מה שיקר לנו כל כך בדמות הבעלים והרי הילדים שלנו שהשארנו רק לרגע מאחור ושאנחנו כאן לחגוג את הפאקינג חיים האלה שיכולים גם להיגמר כך סתם פתאום בעולם המטורף הזה שבו אנחנו חיים. בין מחבלים מתאבדים לסרטן מכרסם שלוקח את הטובות והטובים ביותר. מישהו ברחוב מעדכן שדיויד בואי עלה לגן עדן. עצוב. קר. הילדות התמימה שלי מביטה בי. נדמה לי שהמסיבה בגן עדן מתחילה להיות שווה במיוחד עם כל המוזיקאים שמצטברים להם שם. אבל אנחנו כאן. וטוב לנו. למרות שדאעש מאיים להפר את הסדר הנינוח באירופה. מה?, בברלין עסקים כרגיל. נושמות את האופי שלה. תוססת, צעירה, מודרנית. שואה. מוזכרת לה ברחוב. פסל ברזל בוהק וקפוא ניצב לפני הירידה לרכבת בפרידריך שטראסה של אמא עם ילדיה בדרך לרכבת לתחנה האחרונה ובצדו השני אמא וילד צוהלים בדרך לבילוי. מישהו הניח ורד ורוד טרי על כתף האשה שנידונה למות. מישהו בתחילת 2016, בגרמניה המודרנית השאיר סימן של חיים על פסל קפוא ומת. וואו. האם זה גרמני מבוגר עם מצפון שעבר עם זר פרחים בדרכו הביתה, או אולי ביתה של זקנה יהודייה שנדפקו גם לה החיים כי אמא תמיד שתקה?. נו טוב לעולם לא נדע. העיקר שהמסעדות סביב ובכלל בברלין שוקקות חיים. הקצב של העיר. גרמנים צעירים, גבוהים וחטובים מדברים אנגלית שוטפת, נימוסיים ושירותים להחריד. אוכלות ב Hans im gluck השווה מאוד ומקס הבעלים מפנק לנו תתחת. הברים מודרניים, צבעוניים, מזמינים ונעימים. יוצאות לרקוד. מועדון לילה ברלינאי טיפוסי. סדום ועמורה נגלים לעינינו במלוא הדרם. הבנות זונות, הגברים מנצלים. הבנות על גבול הילדות, הגברים גברים. זול ומפחיד. תרבות האין גבולות והכול מותר של דור האיך שלא קוראים לו, שזה בדיוק הגיל של הבת והבן שלי שיהיו בריאים, ניתזת לנו ישר לפנים. קשה לי לישון. מודה לאלוהים. הילדים שלנו ספורטאים. חננות. פחדנים. מלאי ערכים.
שופינג. זארה זה זארה. גם נייק זה נייק. בארץ יש הכול. אבל אנחנו בכל זאת עושות שופינג. הרי הנייק בברלין שווה יותר. בולשיט. מגוונות מהשופינג. המדריך שלנו הוא ישראלי שירד. גם הוא. שש שנים כבר. לא, לא מתכוון לחזור. מרגיש שאין לו לאן. כן, יש מלחמות בין היהודים בברלין, איך הם מעזים אני חושבת לעצמי?. שיתביישו. הישראלים, בניגוד ליהודים בברלין לא רבים. הם מגובשים. טמטום. אני דווקא מרגישה שיש לי לאן לחזור. ישראל זו קריאת התיגר שלי על כל מי שלא מבין שאנחנו חיים במקום לגמרי טוב. הוא באמצע הדוקטורט שלו בפילוסופיה. בן הזוג שלו אמן פלסטי. ברלין מחבקת אותם. האוניברסיטה בחינם. לדוברי גרמנית כמובן. הוא רוצה להסביר על אתרים היסטוריים, אנחנו רוצות לדבר פילוסופיה. הסיור אתו מחדד עד כמה ישנם דברים בעברנו שאי אפשר להשאיר מאחור. ותודה באמת לגרמנים שהבינו באיחור ניכר שמוטב שזיכרון השואה המזויינת שעשו לנו יופיע בכל קרן רחוב בדמות אנדרטאות דוממות ומדממות, כן, כן, כמובן שלצד שאריות נורות הלד מהקריסמס השמח והמלבב שפזורות בכל העיר, מקשטות את הבניינים ומאירות לי את הנשמה, קטנות ושמחות. אירופה. שלג. הלבן הזה שנעים לעיניים כל כך, רומנטי, מלטף, הופך כואב ומצמרר כשהוא עוטף את אנדרטת השואה המפורסמת שיצר האדריכל היהודי – אמריקני פיטר אייזנמן, מכסה את אלפי גושי האבן השחורים בשמיכה לבנה, כאילו רוצה להסתיר את הזוועה. אוכלות ב SETs (זו לא טעות, כך כותבים את שמה) המפנקת והמושקעת.
לילה. מסיבת פיג׳מות, פיצוחים, אספרסו וקלפים. אלכוהול לא עושה לנו את זה. שמחות גם בלי. אנחנו צוחקות כמו ילדות, החברות שלנו איתנה ואמתית. לא מרכלות. שיפוטיות Out, אהבה אמתית In. כבר שנים שזה עובד. מודה לאלוהים. מתנות קטנות.
בוקר. מסמנות וי על חומת ברלין. הגרמנים פיזרו אותה חלקים, חלקים בכל העיר ומילאו אותה בציורים שמזכירים את עבודותיו של קיט הרינג, צבעוניים, ילדותיים משהו, שמחים. לידם תמונות. באחת מהן סולם ניצב ליד עמוד חשמל וצעירה גרמניה מנופפת ממרומיו לאהובה שנמצא במרחק נגיעה אך לא. יש חומה. היא במערב, הוא במזרח. או ההיפך. למי אכפת. גם אצלנו יש חומות מזכירה אחת. דיון פוליטי. נוקב. אין ממנו תשובות. רק הבנה. לעיתים עצב. דיונים פוליטיים על המצב המורכב בישראל אשר מתקיימים על אדמת גרמניה, ליד חלק של חומת ברלין, כאשר מעבר לרחוב מספרים שהיה הבונקר המפורסם של היטלר (שממנו לא נשאר זכר), נראים אחרת. אולי שווה שהפוליטיקאים שלנו יבואו לקיים כאן איזו ישיבה?, ייתכן שמשהו יזוז, או שמא נדונו לחיות בבוץ של הסכסוך המטונף הזה לעד?, זה שפוגע כנראה באזרחים רבים שרק רוצים לשבת באיזה בית קפה ולחבק את ילדיהם, אלא שיש חומות, רעב, שנאה. עולם דפוק. ברלין ממחישה עד כמה. כמה שנים הם בזבזו מעבר לחומות?, בגעגוע. והנה אין זכר. ברלין חיה ונושמת ובועטת להיסטוריה בפנים.
עולות למאנקיז, הבר שניצב בגג מלון ביקיני המדליק, ממש מול מסעדת נני המחשבת לא פחות. כן, זה של ישראלים, ברור לא?. חיה מולכו וארבעת בניה חולשים על אימפריה קולינרית מצליחה שכבשה תחילה את אוסטריה ואז את ברלין. חומוס. משובח. פלאפל ואווירה מדליקה ותוססת, כמו שאנחנו אלופים בלייצר. שותות לחיינו. אורבניות זו אני. או שבעצם לא. תלוי. הקצב של העיר, שלטי הניאון, הריחות, הצבעים. לברלין יש את הקוסמופוליטיות המיוחדת שלה.
עוד בוקר. ספורט. ארוחת בוקר אירופאית טיפוסית. משם למוזיאון היהודי בברלין. משעמם אותי. שקט, אסור להגיד את זה. על הזין שלי. לא עשה לי את זה. לא האדריכלות המתחכמת והלא ברורה ולא ההתעסקות המרובה באלמנטים יהודיים מוכרים לנו כל כך. קדישמן באותו מוזיאון בפרק העוסק בשואה, כן הרטיט לי את הלב, עם מייצג אלפי פני הברזל שלו, עם העיניים החלולות והפה הפעור. עם הקול המתכתי שצורב באוזן ובנשמה.
מטיילות ברובע היהודי Hackesche Hofe שהכניסה אליו הנה קשתית ומקומרת, מרוצף בחצרות קטנות ומקסימות. אדריכלות אירופאית מרשימה. ללכת ולהרים את הראש. פעם גרו כאן יהודים שמחים שרק רצו לצאת לעבודה, לבית הספר, לתיאטרון. עד שנרצחו. היום יש כאן חנויות של מעצבים מיוחדים, בתי קפה קטנים, גלריות. אני נתקלת בעבודת אמנות של ANNA HALM SCHUDEL – צלמת גרמנייה שיוצרת תמונות מקולאז’ של אלפי צילומים שלה. לו רק יכולתי להרשות לעצמי לקנות יצירה שלה ולשלוח אותה לארץ. אחת מאתנו מפנקת את עצמה בצעיף שהוא יצירת אמנות של מעצב יפני נחשב. איזה יום היה לנו. אוספות חוויות. הרגליים כואבות. עוצרות לפוט מסאג’ בסמטה קטנה באמצע עוד אחת מהצעדות שלנו ברחובות. הקור לא עוצר אותנו מללכת ברגל ולחוות את העיר כמו שהייתה רוצה שנחווה אותה. עוד רגע נגמר.
בוקר אחרון. שתיים מלוות אותי לסיור באולם התצוגה המיוחד של מרצדס בעיר. השריטה שלי עם מכוניות חיה ובועטת. לא מעניין אותי אם זה נשי או לא. זו אני. מצטערת שלא הגעתי לאולם של OSCA שעליו המליצו לי באיחור מה. נו טוב, אז אין ברירה חייבת עוד לחזור לברלין.
תודה לחברות שלי על עוד חוויית חיים מושלמת במחיצתן. וביוש.
באהבה,
אני
