באמצע ההופעה

באמצע ההופעה #1

באמצע ההופעה הוא התקשר ולא יכולתי לענות.

הייתי עמוק בתוך הקסם הזה, המטורף, שבאמת שקשה לתאר במילים, שהתרחש בפארק הירקון כשעומר אדם העניק לעשרות האלפים את מה שהם חיכו לו במשך חצי שנה שחורה וקשה – נחמה. שמחה. תקווה.

אז כתבתי לו. כי אין דבר כזה שהוא יחפש אותי ואני לא אענה.

הכול טוב ? שאלתי בהודעה.
לא. הוא ענה. וואלה ברע ממש.

תכירו את א׳, לוחם צעיר, חתיך, חכם, מבריק.
בעזה הוא הפך למכונת הרג. ככה זה כשאתה צלף בסיירת.
וכשאתה מבריק, אז עד הסוף.
אז הוא הרג והרג והרג ו…

עכשיו הוא מנסה להבין מה זה החרא הזה. פוסט טראומה קוראים לזה.
אין קורס בטירונות שבו מלמדים אותך להתמודד איתה.
והכאב שהפוסט טראומה מביא עמו מכאיב כל כך, משתק, מפחיד, מטיל אימה.

התכתבתי איתו בכדי להעניק לו כוח ולעזור ובדיוק עומר שר את ״בסוף הכול חולף״ שהוא מקדיש לשאולי גרינגליק ז״ל שנפל בקרב בצפון הרצועה, כשכל הקהל שואג את המילים בכאב.

והכול התערבב לי, האושר מההופעה שמצליחה כמו שחלמנו, הכאב בזעקת ההמונים את הלהיט שמוקדש ללוחם שנפל, ו א׳ שבדיוק מתמודד עם עוד אחד ממכאובי הפוסט טראומה הארורה החדשה שחיה בו ובעוד המונים שמסתובבים סביבנו.

רציתי פשוט לפרוץ בבכי. מאושר וכאב.

באמצע ההופעה #2

באמצע ההופעה קיבלתי את ההודעה.

יהיה לך חדר מונגש לכיסא גלגלים, מפנק ומושלם בשבילו לסופשבוע. נדאג לו.

ישששש

שלחתי לו הודעה שסידרתי לו חדר דרך אנשים מדהימים שעזרו לי במלון הכי שווה בתל אביב לסופשבוע ושהוא חייב לצאת.

תכירו את מ׳, מילואימניק מדהים, מג״ד בהנדסה קרבית שחי כבר שנים מעבר לים, אשה, שלושה ילדים, עסקים. חי תחלום.

ב 7 באוקטובר עלה על מטוס ורק אחרי יומיים שבהם הקיף את העולם הצליח להגיע לפה.

מהשדה הוא נסע ישר לבית החולים לבקר את אחיו שנפצע קשה מאוד בכפר עזה יומיים קודם לכן ומשם מיד להתגייס.

לא, אף אחד לא הכריח אותו. הוא לא חי פה. הוא התנדב לבוא. קוראים לזה ערכים, ציונות או מה שבניהם.

ב 12 בדצמבר, אחרי חודש וחצי של לחימה הוא נפצע בעזה בקרב שמצולם ממצלמת קסדה.
ראיתי את ההתחלה של זה, שמעתי זעקות של פצועים שמבינים שזהו נגמר.
שישה פצועים
הרוג אחד
כמפקד הוא מתפקד בשטח על האדרנלין כמו מכונה. שומעים את צרורות הירי מסביב ורואים את קור הרוח שלו שמציל ללוחמים שלו את החיים.
הוא נפצע קשה מאוד. כשהגיעה החוליה הרפואית שלפו לו רסיס ענק מהגב שנשבר ובמסוק ניתחה אותו רופאה ניתוח חירום להזיז את שארית הרסיס הזה מהריאה. היא הצילה את חייו.

הוא כבר למעלה מארבעה חודשים מאושפז, ניתוחים, טיפולים ומכאובים בלתי נסבלים. כל יום, כל היום. הוא על כיסא גלגלים עדיין.

והוא לא יוצא מבית החולים. אין לו באמת לאן.
הוא לא ילד.
הוא איש העולם. החיים שלו והמשפחה מעבר לים.
הוא גיבור ישראל.

אז התחננתי אליו שיצא לסופשבוע אחד. טיפה להתאוורר. בסוף הוא הסכים.

בינתיים ההופעה המשיכה ואני הייתי כל כך שמחה שהוא הסכים לצאת לסופשבוע ופשוט נתתי לאנרגיה המטורפת שעומר מביא לבמה ולקהל מסביב לשטוף אותי והייתי כל כך שמחה וכל כך עצובה ומלאת תחושת תודה על הכול.

אתמול נסעתי לבקר אותו במלון.

איזה מוזר זה להיות כל כך נמוך הוא אמר לי כשהלכתי לצד כיסא הגלגלים שהוא דוחף כבר בכזאת מיומנות.

ואני חשבתי על כל אלה שאני פוגשת בבית החולים שכיסא הגלגלים הזה הפך להיות חלק לשארית חייהם וכמה שהם לא נמוכים.

הם הכי זקופי קומה, גבוהים, ראויים.

מ׳ הוא בן אדם מדהים, חכם, רגיש, אמיץ, ערכי.

תעשו לי טובה פליז, כשאתם פוגשים אותם, נמוכים על כיסאות הגלגלים או עם מה שהותירו הפציעות, אלה שרואים ואלה שבנפש, תעצרו. תגידו להם תודה. תשאלו איך אפשר לעזור.

אנחנו חייבים להם את הכול.

הזדמנות להודות על הזכות בהזמנת עומר לארח בהופעות שלו בפארק מאות פצועים, לוחמים, חטופים ששבו הביתה, ילדים חולי סרטן ועוד.
אין על הלב של עומר ושל כל הצוות המדהים הזה שיצר את “ארנה בפארק”.

עוד שני מופעים לפנינו. אמן שנמשיך להצליח. אמן שיהיו לנו כבר בשורות טובות.

באהבה,

וחג שמח.

יעל

צילומים – עומרי סילבר