אני רוצה לכתוב על

עוד פוסטים

אני רוצה לכתוב על אסקפיזם טהור ועל איך זה מרגיש לברוח מהחדשות ומהפיד הבוער שזועק בגרון ניחר אל לב ליבה של העיר תל אביב, בהבימה, לא רחוק מקפלן, בבוקר מיוזע מחמסין, עת נפגשו להם אנשי סצנת הפרסום ושלוחותיה לאספרסו והרצאה על קמפיינים מעניינים שהוצגו בפסטיבל קאן האחרון.
אבל את מי זה מעניין ?
ובאיזו זכות תעזי לברוח לאסקפיזם עכשיו?
מה את לא רואה שזה רציני תגידי?
הארץ בוערת !

אני רוצה לכתוב על הטירוף של העידן הזה, בו אין יותר זכות לפרטיות לאף אשה או גבר, מפורסמים או לא, כאשר הם נתונים לחסדיהם של רכילאים קטנים או גדולים שיכולים להרוס להם את החיים במחי פוסט אחד שכביכול לא אומר כלום, רק רומז, אבל בעצם חושף הכול ! גורם לסקרנות יתר, מייצר מוטיבציה לגלות על מה מדובר ובדרך משמיד חיים של בני אדם ושל המשפחות שלהם. מפרסם דברים פרטיים שאסור !

אבל את מי זה מעניין עכשיו כל הצהוב הזה, כשהפיד של כולנו בוער ואיתו הארץ שלנו, שסועה, קרועה, חבוטה, מיטלטלת בתוך בליל של שנאה, קיטוב והרס עצמי.

אני רוצה לכתוב על הניסיון של עסקים להמשיך לעשות את מלאכתם בתוך הכאוס והעייפות והחום והבלבול והטרלול, לייצר תפוקה, לעמוד ביעדים, לחדד מסרים, ללכוד לקוחות, להמציא קמפיינים מבדרים, לגייס עובדים, לפטר אחרים, לחפש תשובות, להבין מה נכון.
אבל את מי זה מעניין עכשיו? ובכלל באיזה חוצפה מעזים אלה האחרונים לנסות לשדר עסקים כרגיל כשמסביב הכול בוער.
והאם על מותגים ועסקים לנקוט עמדה? לפרסם אותה?
ומהי בכלל העמדה?

אני רוצה לכתוב על האימהות ששולחות את בניהן גם היום לסכן את חייהם ולעצור לילה לילה מחבלים רגע לפני שיוצאים לפיגועים שבוודאות היו מייצרים המוני נפגעים ישראלים ולא היו מבחינים מי בעד או נגד.
חיילים שלא שואלים שאלות, שלא רואים חדשות, שלא נחשפים להסתה, שלא מדברים על הדתה, שלא שמעו על סרבנות, שרואים בכל מי שלצידם שאח הוא. שממשיכים למרות הכול להיות מוכנים לסכן את חייהם למען כולנו.
חיילים אמיצים וגיבורים שפוליטיקאיות עלובות נפש ופוליטיקאים קטנים מכנים בכל מיני שמות באיזה עזות מצח מטרידה ואז גם משתפים סרטון הסתה שמטרתו מה ?

אבל את מי בכלל מעניין להקשיב לאימהות? והאם מישהו בתוך הייאוש שאוחז כנראה בכולם מצליח להקשיב בכלל למשהו?

אני רוצה לכתוב על פגישה חשובה לתכנון אירוע בהתנדבות לעמותת “חיוך של ילד”, למענם של 800 ילדים חולי סרטן שיבואו ויתקבצו בעוד כמה ימים באולם גדול ויפה, להפנינג שמח ומהנה ולהופעות של אמנים שיבואו בהתנדבות לעשות להם כמה שעות של נחת. ויהיו שם ילדים ובני משפחותיהם שהם העם כולו, מי שבעד וגם מי שנגד ויהיו שם פרופורציות ומכנה משותף ולא ידברו שם על מחאות או על פוליטיקה, אלא רק על התפילה המשותפת של כולם לבקש רק דבר אחד – בריאות !

אבל את מי מעניינות עכשיו פרופורציות כשכולם בטוחים שרק הם צודקים וכל השאר השתגעו או הוזים או עיוורים ואף אחד כבר לא מוכן לשמוע כלום.

אני רוצה לכתוב על כל אחד מאלה פוסט שלם, אבל תחושת הקבס בגרון, המועקה, הייאוש הגדול שאוחז ברבים כל כך והחום הכבד, כל אלה גורמים לי לקצר.

ומכולם הלואי שהיה ניתן היה לבקש שתנסו טיפה להרגיע ובבקשה אל תשנאו.

ותעשו טוב בחלקה הקטנה שלכם.

תרימו את הראש, אולי מישהו לידכם ממש זקוק לעזרה בימים הקשים האלה. תושיטו לו יד.

ודבר אחרון, בבקשה תקשיבו לשיר המטלטל הזה של עטרה אוריה – ילד מטריה – https://www.youtube.com/watch?v=lrwNEHhcJC4.

תשמיעו לילדים. תשלחו לחברים.

תבדקו רגע איך אפשר להציל איזה ילד. אפילו רק אחד. גם אם הוא כבר מבוגר.

שבוע שקט. בשורות טובות.

יעל זוהר

הקרבה
נחת רוח